תנסו לדמיין סיטואציה בו אתן נפגשות עם קבוצת חברות קרובות באירוע מסוים למשך מספר שעות, למשל בהמתנה לאסיפת הורים או על הספסל בגינה בלי היכולת לדבר ולו אף מילה אחת, אתן שומעות חוויות מהאימהות, משתוקקות להגיב אך לא מסוגלות, חברה אחת פונה אליכן בשאלה ואתן בוהות בה חזרה, מנסות לפתוח את הפה בתשובה, הנה, זה ממש על קצה הלשון, אך לא.. שום הברה לא יוצאת לכן, אולי קצת אויר חם משתחרר מפיכן. מישהי מהחברות מציעה יוזמה חדשה, ומבקשת לשמוע את דעתכן בנידון, בוודאי שיש לך תובנה בעניין אך את לא מצליחה לבטא זאת במילים...
מה התחושות שילוו אתכן במהלך התסריט הזה? איזה מסר יהיה לכן לאומה בעקבות הניסוי הזה?
כך מרגיש ילד הסובל מאילמות סלקטיבית, הוא יכול להיות ילד חכם ואינטליגנטי מאד שהשתיקה שלו והסירוב העקבי לדבר לפני אנשים זרים אינו נובע מבחירתו לעשות דווקא, אלא שהחרדה משתקת אותו עד שאינו מסוגל לפתוח את פיו ולדבר, אם כן, ילד עם אילמות סלקטיבית סובל!
• • •
הנושא של אילמות סלקטיבית הוא מורכב מכל המובנים, גם מבחינת האבחון וגם מבחינת הטיפול. לא כל ילד ששותק בהכרח סובל מאילמות סלקטיבית, בדיוק כמו שלא כל קלינאית תקשורת או מטפלת רגשית יכולה לטפל במקרים אלו.
בדרך כלל לוקח זמן עד שההורים מגיעים למסקנה שילדם סובל ממשהו. בשלב הזה הם לא יודעים להגדיר בצורה ברורה את הבעיה. מצד אחר הילד מדבר חופשי בבית, אולם בגן או במקומות אחרים הוא שותק כמו דג, או לחלופין מדבר רק עם ילד אחד או שניים.
מבחינת הגננות מדובר במצב "נפלא", ילד אחד פחות עושה בלאגן... (זה כמובן בהומור, כי חייבים לציין לשבח את הגננות שמבחינות מהר מאד בבעיה ומשתפות פעולה בצורה יוצאת מהכלל עם הטיפול). בדרך כלל נפשם של ההורים יוצאת מדאגה לילדם. הם רואים כיצד הפרח שלהם בבית הולך וקמל בגן.
הם לא מבינים כיצד הילד העליז והשמח מהבית הופך בבת אחת לשקט וסובל מחרדות קשות כשהוא בחברה עם ילדים בגן או בבית ספר. בשלב הזה מגיע תורו של המאבחן שקובע האם אכן מדובר באילמות סלקטיבית, או שמא מדובר בבעיה חרדתית אחרת.
אם לא מטפלים, יישארו נזקים בעתיד
אז מה זה בדיוק אילמות סלקטיבית?!
ובכן, אילמות סלקטיבית היא הפרעה התנהגותית / רגשית של גיל הילדות המתאפיינת בחוסר דיבור במצבים מסוימים. ברוב המקרים הילד ידבר חופשי בבית אבל בגן או בבית הספר הוא ישתוק ולא ידבר מילה.
כלפי חוץ יפגינו הילדים קשת התנהגויות חרדתיות: תנועות גוף נוקשות, הבעות פנים קפואות, הימנעות ממגע עיניים, רתיעה ממגע גופני והימנעות מפעילות קבוצתית.הסיבה להופעת האילמות הסלקטיבית הינה הפרעה המבוססת על חרדה.
דפוסי הדיבור של ילדים עם אילמות סלקטיבית מגוונים: מילדים המדברים עם חברים נבחרים בבית הספר, ומחוצה לו עם כולם, ועד ילדים הנמנעים מלדבר בבית הספר בכלל. ישנם ילדים שאינם מדברים עם אף אחד מחוץ לכותלי ביתם, וישנם המדברים רק עם בני משפחה נבחרים בתוך הבית. במקרים נדירים מאוד, הילד אינו מדבר עם בני משפחתו אפילו בבית.
לא מדובר בתופעה רחבה ומוכרת. להיפך, רוב המחקרים גילו כי שכיחות האילמות סלקטיבית הינה 0.07% לערך, כלומר שבעה ילדים מתוך אלף. מספר זה קופץ פי שלוש בקרב ילדים מבתים דו-לשוניים, מה שמסביר מדוע תופעה זו שכיחה בהרבה בתים חרדיים שמדברים בבית באידיש ובגן בעברית או להיפך.
האילמות סלקטיבית נפוצה בגילאי 8-4 ולרוב היא מתחילה כאשר הילד נכנס לראשונה למסגרת חינוכית שבה מצפים ממנו לדבר, אך לעיתים האילמות סלקטיבית הדרגתית – הילד מפחית את כמות הדיבור עד שבסופו של דבר הוא אינו מדבר.
מכיוון שהאילמות הסלקטיבית נקשרת באופן מובהק לחרדה חברתית, הרי שזו יכולה ללוות את האדם כל חייו במידה ולא יטופל.
הטיפול החדשני: המטפל מגיע לבית, לגן ולביה"ס
כפי שכבר הזכרנו מקודם, נושא הטיפול באילמות סלקטיבית הוא מורכב. חלקם סבורים שיש צורך בטיפול של תרפיה, יש כאלו שבטוחים שקלינאית תקשורת תפתור את הבעיה ואחרים סבורים שרק טיפול תרופתי יעזור.
עם הזמן החלו אנשי המקצוע להבין כי מדובר במשהו שונה לחלוטין. כדי להבין את נפש הילד לעומקו, לרדת לשורש הבעיה ולפתור אותה על הצד הטוב ביותר – צריך טיפול שונה לגמרי.
הגישה הטיפולית החדשנית של רות פרדניק, פסיכולוגית המנהלת מרכז לטיפול בילדים עם אילמות סלקטיבית ומשפחותיהם בשירות הפסיכולוגי בעיריית ירושלים, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למשוער.
הגישה של פרדניק, בה אני משתמשת עם מטופלים רבים, גובשה על ידה במשך עשרים שנה באמצאות ליווי של מאות ילדים עם אילמות סלקטיבית, וכעת היא הוציאה לאור ספר ייחודי המתאר את שיטת הטיפול וכן כולל מדריכים להורים, לצוות החינוכי ולמטפלים.
מעל דפי העיתון קשה לפרט את שיטת הטיפול המדויקת, אבל עיקרי הטיפול הוא שהמטפל (איש מקצוע מוסמך המקבל הדרכה קבועה) מגיע למפגשים שבועיים או דו-שבועיים, תלוי ברמת הקושי, עם הילד בבית ולאחר מכן בגן או בבית הספר, וכך אט-אט הטיפול מתקדם ומביא לתוצאות מדהימות!
החדשנות בגישה טיפולית זו שהמטפל מגיע לבית ובהמשך לבית-הספר ושם נפגש עם הילד, בניגוד לטיפולים רגשיים אחרים שהילד מגיע לקליניקה. המטרה כאן להגיע לסביבה הטבעית של הילד, בו הילד מרגיש חופשי וכך לטפל בבעיה מהמקום הכי בסיסי.
כשיוסי הסתגר בחדר פנימי וסירב לצאת
חשוב להדגיש, הטיפול אצל כל ילד או ילדה הוא שונה. כל אחד מגיב בצורה שונה וזה תלוי הרבה מאד ברמת החרדה שבה נתון הילד. בשורות הבאות אפרט מקרה אחת מני רבות שממחיש איך נראית פגישה בביתו של המטופל, וזה גם מסביר את המורכבות והסבלנות הרבה שנדרשת בגישה טיפולית זו.
היה זה כשהגעתי לפגישת טיפול עם יוסי בביתו. יוסי היה ילד חביב בן 4 שאובחן כשסובל מאילמות סלקטיבית. תיאמתי מראש עם האם שתזמין חבר-כיתה של יוסי, בכדי שהוא יתרגל לדבר עם אדם זר בביתו.
אבל אז חיכתה לי הפתעה בלתי צפויה: האמא פתחה את הדלת בחשש ואומרת לי בשפל קול, "תראי, יוסי ראה את החבר שהגיע אליו ומיד ברח לחדר פנימי, ניסיתי לשכנעו להגיע לסלון אך הוא מתעקש להישאר שם, מה אני עושה עכשיו? שאלה האם בחוסר אונים, כשבתווך עומד החבר נבוך ומבולבל.
במקרה הזה, שהוא מעט קיצוני אבל בהחלט קיים אצל ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית, היה עליי להרגיע תחילה את האם הדאוגה שזה בסדר גמור ואין מקום לבהלה. הסברתי לה שבכוונה אינני רצה אל הילד במאמצים לפייסו שיגיע לסלון לשחק עם החבר, כי זה רק יחמיר את המצב. חשוב לתת לילד את הקצב שלו ולא להכריח אותו בכוח להגיע. בעצם, כל הגישה הטיפולית הזו היא לזרום עם הילד בקצב שלו ואז להעצים את הכוחות החבויים בו.
נכנסתי למרכז הסלון והתייחסתי לחבר שעמד שם נבוך. הוא דווקא שיתף פעולה בפתיחות תקשורתית. המתנתי בסבלנות ליוסי שיגיח מן החדר, ידעתי שאם יראה שאף אחד לא מלחיץ אותו סביר להניח שלא יישאר שם לאורך זמן ויהיה סקרן לדעת מה מתרחש בסלון.
ואכן, לפתע אני רואה את ראשו של יוסי מציץ לרגע לסלון ובורח שוב לחדר הילדים. מבחינתי זו כבר היתה התקדמות, קודם כל הוא יצא מהחדר שם שהה מרוב חרדה חברתית. שהרי גישה טיפולית זו נמדדת בצעדים הדרגתיים בדרך למטרה.
גם כעת לא הפצרתי בו שייכנס פנימה, מה שכן, חייכתי אליו בהבנה. משראה שאין מפעילים עליו לחץ ולא נכנסים לפאניקה בעקבות התנהגותו, העיז להציץ שוב ושוב, כך כמה פעמים, עד שהתרגל לראות אותי ואת החבר ממרחק וכבר לא הרתענו אותו כמקודם.
תוך כדי שיחה עם החבר, החמאתי לו על הנעליים החדשות שנעל לרגליו, מסתבר שיוסי הקשיב לדו-שיח שלנו ובתמימות ילדותית פרץ לסלון תוך שהוא מחזיק בזוג נעליו החדשים בידיו, מניחן במרכז הסלון ובורח שוב אל חדרו הפנימי. הפעם התייחסתי מאד לנעליו והתפעלתי מהדוגמא היפה, יוסי שמע את קולי ונשאר לעמוד בפתח הסלון. ניסיתי את כוחי בהשוואת הדוגמאות של הנעליים כדי שיראו שיש משהו מן המשותף בין שני הילדים העומדים במרחק גדול זה מזה.
אני שואלת את החבר למספר הנעליים שלו, הוא מניף את רגלו שאביט במספרים הרשומים בסוליה, מה שמסביר לי שנושא הספרות עוד לא יושב אצלם היטב במיוחד אם מדובר במספר דו-ספרתי. אני מקריאה בקול את המספר, ויוסי נכנס אט-אט לסלון להראות לי את הספרות הרשומות לו בסולייתו.
אה, הוא "שכח" שצריך לברוח שוב לחדר הפנימי, הוא כבר כאן ממש לידי, אני בוחנת את הנעל שמושיט לי ומקריאה את המספר, כך בהדרגה ועם הרבה סבלנות אני משוחחת עם יוסי ושוברת את חומת השתיקה שלו. לאחר ששמתי לב שהופשרה החרדה, הצעתי לו לשחק במשחק שמצריך דיבור מינימאלי, יוסי התעקש לדבר דווקא איתי ולא עם החבר, בהדרגה אני מסיטה אותו לשחק גם עם החבר, לתקשר באמצעות מילים.
יוסי מחפש את העיניים שלי כדי לדבר אליי, אני במכוון מחפשת משהו בשקית המשחקים שהבאתי איתי, החבר ששומע את יוסי מדבר, משרואה שאיני פונה אליו בגופי, מגלה יוזמה ומתקשר אל יוסי, מחווה את דעתו בעקבות הנאמר, ליוסי לא נותרה ברירה, הוא מגיב אליו, ואני ממשיכה להתעלם כביכול.
כך הפגישה נמשכה במשך כשעה ובסיומו יוסי כבר דיבר איתי חופשי ותיקשר גם יפה עם החבר. ההליך הטיפולי נמשך כמה חודשים, כשלאחר מכן עברתי לגן בו למד יוסי, ובסיומו של התהליך הוא הפך לנער חברתי וכיום ב"ה הוא מדבר עם כל ילדי הגן בצורה פתוחה וחופשית, לשמחת הוריו שכבר שקלו להעביר אותו למסגרת של חינוך מיוחד, וכעת גילו עד כמה חמוד ומיוחד הילד שלהם...
המטרה: לפתח תחושת זהות וערך עצמי יציב יותר לילד
המקרה של יוסי הוא רק דוגמא. יש אין ספור סיפורים של ילדים ששתקו ולא דיברו מילה ולאחר הטיפול החלו לפרוח מחדש. הורים רבים וגננות עומדות נפעמות כל פעם מחדש כשהם רואים שאחרי טיפול של כמה חודשים (לפעמים זה יכול לקחת עד שנה), הילד מתחיל לחיות מחדש. אותו ילד שהפגין חרדה קשה בקרב חבריו ולא דיבר מילה, הופך להיות חלק מהחברה. לפעמים הילד נשאר קצת ביישן, אבל מדבר חופשי עם כולם!
כאמור, מדובר בטיפול מורכב שדורש הרבה מאד סבלנות. בעצם סבלנות זה חלק מרכזי בטיפול. בדרך כלל לא רואים תוצאות מיידיות, בכל זאת מדובר בילד שסובל מחרדה חברתית ברמה הכי קיצונית - אבל עם הרבה סבלנות, עקביות בטיפול וסייעתא דשמייא על כל צעד ושעל, בתוך מספר חודשים ניתן להתחיל לראות תוצאות חיוביות. כמובן שזה תלוי הרבה מאד בילד, וגם בהוריו עד כמה הם משתפים פעולה ולא מלחיצים את הילד, אבל בסוף הדרך ההשקעה משתלמת. הילד משיל מעליו את הפחדים הטבעיים ומתחיל לדבר.
הטיפול מבוסס על התייחסות של כבוד לטבעו של הילד ולאופיו, תוך כדי שימוש בכוחותיו. הטיפול הוא התנהגותי-קוגניטיבי, יעיל ונעים, ומתייחס להורים, לצוות בית הספר או הגן ולילד כאל שותפים פעילים שווים. הטיפול מקיף את כל מסגרות חיי הילד (בית הספר, הבית ועוד) ומכוון לחזק את התנהגותו האופטימאלית של הילד בבית, להרחיבה, וליישמה בכל שאר המסגרות.
מפגשי ההתערבות של המטפל עם הילד מתרחשים בבית, בבית הספר ובמסגרות נוספות אם נחוץ. לרוב, הילד הסובל מאילמות סלקטיבית מדבר בחופשיות ומתנהג בספונטניות בביתו, ומטרת המטפל היא להעצים התנהגות זו ולאפשר תיפקוד דומה בבית הספר או בגן.
הטשטוש הזה בגבולות בין תחומי בית הספר והבית, מסייע לרמת תפקוד הומוגנית יותר בכל מסגרות חייו של הילד. עם הזמן, רמת התפקוד האחידה מאפשרת לילד לפתח תחושת זהות וערך עצמי יציב יותר בכל מסגרת בה הוא נמצא.
היסודות ההתנהגותיים של הטיפול משקפים את מטרתו הראשוני של תהליך ההתערבות, שהיא הסרת הסימפטום. כאשר מדובר בילדים, הסרה מוקדמת של סימפטומים חיונית כדי לאפשר לילד לתפקד באופן רגיל ומתאים לגילו. הסרת סימפטום ההימנעות מדיבור מאפשרת לילד לפתח התנהגות חברתית נורמטיבית , המשפיעה עמוקות על רווחתו הרגשית של הילד, ומנתב באופן מועיל את התפתחותו למסלול הסתגלותי.
עשה ואל תעשה • כך תתנהלו עם ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית
עשה
- העבירו מסר לילד: אנו אוהבים אותך ומקבלים אותך כפי שאתה ומאמינים שבעתיד הקרוב תוכל לדבר בחופשיות.
- גלו סבלנות רבה ואורך רוח כלפי הילד הסובל מאילמות סלקטיבית.
- חזקו את בטחונו העצמי והעצימו את התחומים החזקים של הילד.
- הזמינו חברים הביתה לשחק איתו גם אם מדובר בתקשורת לא מילולית.
- שבחו בקלילות וללא לחץ את הילד על הדיבור האמיץ שלו, ניתן לתגמל (לא לשחד) בפרס קטן שניתן יחד עם מילים מעודדות.
אל תעשה
- אין להפעיל לחץ על הילד לדבר, גם לא בהבטחת שוחד של פרס גדול. זה רק יעלה את רמת החרדה שלו.
- אל תדגישו את ההפסדים של הילד בעקבות חוסר השימוש שלו בדיבור.
- אל תשדרו לילד שאתם מבוהלים וחרדים בעקבות שתיקתו המתמשכת.
- היזהרו מקבלת יתר של האילמות אצל הילד בתואנה של: זה יעבור לבד, הוא יגדל, הוא רק ביישן.
- הימנעו מלדבר ליד הילד על הדיבור שלו כמו: וואו, עכשיו הוא כן מדבר. הוא עלול להיבהל בעצמו, קבלו זאת בטבעיות.
הכותבת הינה מטפלת באילמות סלקטיבית בגישה התנהגותית-קוגניטיבית ובעלת תואר B.A. בעו"ס
לפרטים וליצירת קשר ניתן לפנות במייל: feigyrz@gmail.com