רבי שמחה בונם סופר, הידוע בכינויו "השבט סופר", שיום פטירתו חל בתאריך ט"ו בטבת, היה דמות מרכזית בעולם היהודי של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא היה בנו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, ה'כתב סופר', ונכדו של רבי משה סופר, "החת"ם סופר", שלושתם כיהנו כרבני העיר פרשבורג.
השבט סופר נולד בנר ראשון של חנוכה, כ"ה בכסלו ה'תר"ג (1842) בברטיסלאבה. הוא גדל בבית ספוג תורה ויראת שמים, ולמד בישיבתו של אביו, שם הצטיין בהתמדתו וצניעותו.
הגיעו לפרקו, נשא לאישה את מרת רחל, בתו של ר' פרץ ניימאן, מעשירי יהודי וינה. לאחר נישואיו, עבר לווינה לנהל את עסקי חותנו, ואף בעת עיסוקו במסחר קבע עיתים לתורה ולא פסק מלימודו.
לאחר פטירת אביו, בגיל 29, עלה ה'שבט סופר' על כס הרבנות בפרשבורג. הוא נודע בלמדנותו, בחריפותו ושנינותו, ותלמידיו ראו בו סמל לגדול בתורה. הוא המשיך את דרכם של אבותיו, החת"ם סופר והכתב סופר, במאבק על שמירת הדת כנגד זרמי ההשכלה וההתבוללות.
השבט סופר נודע בדרכי לימודו הייחודיות. הוא נהג להתחיל את שיעוריו בדברי הראשונים, ובתוך כדי דיון, נפלו מאליהן רוב קושיות האחרונים. הוא מסר את שיעוריו בעל פה, בקיצור נמרץ, ורק מי שהתכונן לשיעור הבין אותם.
גדולי הדור הכירו בגדולתו של השבט סופר כבר מגיל צעיר. אביו, הכתב סופר, יעד אותו לשבת על כסאו. רבי חיים הלברשטאם מצאנז העיד עליו "תלמיד חכם רך בשנים כזה, שלא נמצא אצלנו בגליציה". ואילו המהר"ם שיק פנה אליו בתואר "הדרת גאונותו".
בשנת ה'תר"ס נחלש השבט סופר, ומינה את בנו, רבי עקיבא סופר, לסגנו. בט"ו בכסלו ה'תרס"ז (1906) נפטר בפרנקפורט בגיל 64. הוא נקבר בבית הקברות בפרשבורג.
השבט סופר השאיר אחריו מורשת תורנית עשירה, הן בתלמידים שהעמיד, רבים מהם הפכו לגדולי הדור, ספריו, "שבט סופר" על שולחן ערוך ועל מסכתות חולין, גיטין וכתובות, ו"שערי שמחה" על חמישה חומשי תורה, מהווים מקור חשוב ללימוד הלכה ואגדה.