בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, ישראל התמודדה לא רק עם האובדן והטראומה של המלחמה, אלא גם עם סוגיה הלכתית קשה: עגינות נשים שאיבדו את בעליהן במלחמה. חיילים רבים הוכרזו כנעדרים, וגופות רבות לא זוהו בוודאות. בלי הוכחה מוחלטת על מות הבעל, נשים אלו, שנחשבו עדיין כנשואות, לא יכלו להינשא בשנית.
הרב מרדכי פירון, הרב הראשי הצבאי באותה תקופה, הבין את חומרת המצב ופנה לפתרון שיתקבל על כלל הציבור. לשם כך, הוקם בית דין מיוחד בראשותו של מרן הרב עובדיה יוסף. מרן הרב עובדיה שכבר אז התבלט כפוסק הלכה בעל שיעור קומה, נטל על עצמו את המשימה המורכבת.
ששה חודשים תמימים לילה ויום הקדיש הרב יוסף הקדיש לעבודה מאומצת בבית הדין, במהלכם בחן מעל 960 מרקים של עגינות הוא גבה עדויות מחיילים, בחן שרידים, והתיר להסתמך על אמצעי זיהוי כמו דסקית צבאית. הרב עובדיה תיאר את התהליך כקשה מאוד מבחינה רגשית, והודה שבלילות סבל מחלומות ביעותים.
"אז ישבנו כששה חודשים, ארבע חמש שעות בכל יום, היו כאלה שלא נשאר מהם זכר. עצמות, קצת אפר. היו צריכים לגבות עדות מפי חיילים שראו את האסון שהתרחש. היינו מזילים דמעות, דמעות כמים נגרו. גם בלילות לא שכבנו, לא ידענו שינה. ראינו חלומות מבועתים כאלה, במשך שישה חודשים. יותר מתשע מאות ושישי תיקים שבעליהם מתו מיתה אכזרית כל כך… אני הכרתי אישית כמה מן הבחורים שנהרגו, ולמדתי באלו נסיבות נהרגו". (מרן הרב עובדיה זצ"ל בראיון אישי לעיתון דבר טו אלול תשל"ט)
הרב ראה בעגינות נושא רגיש וחשוב, וסירב להתרחק ממנו הוא חתר למצוא פתרונות הלכתיים שיאפשרו לנשים אלו להמשיך בחייהן ולבנות משפחות חדשות. פעילותו, לצד פעילות בית הדין, הובילה לכך שמרבית המשפחות קיבלו אישור על מות יקיריהן, והנשים יכלו להשתחרר מעגינותן.
פעילותו זו של הרב עובדיה יוסף זכתה להערכה רבה, והוגדרה כמופת הלכתי. היא הדגימה את מחויבותו ואהבתו ללא מעצורים לכלל ישראל יחיד כרבים, וכן את נכונותו האינסופית לקיום דבר ה’ זו הלכה להעמיד הוראה בישראל.
זכותו תגן עלינו.