קיפול כביסה הוא אחת המלאכות החביבות עליי. וכל כך למה? מפני שבניגוד לשטיפת רצפות והדחת כלים וניקוי אבק בהם אני נדרשת לבצע עם גופי היגע אקרובאטיקה מסוגים שונים. הרי שבשעת קיפול כביסה יכולה אני להתיישב בנינוחות על הספה בסלון, לפטפט בטלפון בלי לנקוע את צווארי ואפילו לפתח שיחה ערנית עם הילדים.
שלא לדבר על כך שאפשר אפילו ללגום כוס קפה בין לבין. אה מלאכה יפה. אך מסתבר שלילדיי יש חוש שישי והם מיד מזהים מהו הרגע הנכון לתפוס את אימא "על חם" וכמה טוב שזה יקרה בשעה נינוחה ונוחה בסלון הביתי.
אז איך שאני מדדה עם סל הכביסה הגדול לסלון. הם יוצאים מכל עיסוקיהם, וחדריהם... ומסתערים על הספות עם נעליים ובלי.(אחרי הצעקות שלי) "ואימא תספרי לנו על..." וזהו תפסו לי את הרגע, את החלום הנחמד על שעה של כיף עם עצמי ועם ערמות הכביסה.
נו שיהיה, גם לילדים מגיע שעה של נחת. אז אני מקפלת ומספרת להם. לוגמת מהכוס קפה לגימה, וממשיכה. ואז איצי מחליט לעשות עמידת ראש על ערמת המגבות המקופלות כמו בספא. והלכו המגבות והקיפול היפה והמדויק שלי.. ורחלי מחליטה לעשות לי חיבוק, מהסוג שבנות מתבגרות עושות לאימותיהן עד שיתפוקקו כל עצמות שבשדרה. ואני מחובקת מפילה את כל הערמות היפות שמסביבי לכל פינה ועבר. ורק הטלפון שמצלצל מציל את ילדיי משבט לשוני.
וכשהשיחה נגמרת אני עוברת במהירות לארוחת ערב והשכבה. אחרי השעה שבילינו יחד בין ערמות הכבסים אי אפשר שלא לחוש שהם הרבה יותר רגועים. אז הכול הולך ב"ה יותר בקלות ואני כבר מסיימת קריאת שמע ונשיקה. ורק כשאני מגיעה בחזרה לסלון מגלה מה נשאר לי מקיפול הכביסה. ערמות מוזרות של בגדים מקופלים למחצה משוכים ומציצים מתחת ומעל. בלגן של מגבות וכלי מיטה.
אני נאנחת, כבר מאוחר מדיי להתחיל הכול מהתחלה. ובמטבח מחכה לי אתגר דביק לא קטן . נושמת עמוק. לוחצת על המתג של הקומקום, זה שעושה לי טוב כשהוא עובד. ומרביץ חשבון לחברת החשמל. מחליטה שבכל זאת אשוב לכביסה ורק אח"כ אסדר את המטבח. בכ"ז הכביסה בסלון. מכינה כוס תה ירוק עם פלח לימון מתרווחת על הספה ונושמת עמוק. ואיך לא. דפיקות בדלת.
אחותי נכנסת. תוססת כתמיד מביטה סביבה בסערת רגשות. "תגידי מה קורה כאן?" היא שואלת, משל נכנסה למאורת שדים. "כלום." אני מחייכת מאוזן לאוזן רק כדי שלא תתחיל להטיף לי מוסר. את כל חסרונותיי אני יודעת אבל זה לגמרי נשמע אחרת כשאחותי מחליטה למנותן בפניי. "נו אז מה את אומרת, מה זה הפיסול הזה שמקשט לך את הסלון?" היא תובעת לדעת. ואני ממשיכה לחייך ועונה לה באדישות: "זו שעת איכות."
"שעת איכות?" היא תוהה. "כן, בליתי כאן שעת איכות עם ילדיי לפני ארוחת הערב וכל השאר. והם הלכו לישון כל כך מתוקים ורגועים חבל שלא ראית אותם."
"ומה הקשר של הכביסה לכל זה?" היא שואלת, ידיה על מתניה.
"כשאנחנו מקפלים ביחד כביסה ומפטפטים והם קופצים ורוקדים זה מה שקורה." אני אומרת עדיין מנסה לשמר את החיוך ואת המבט הישיר אל עיניה.
"הבנתי." היא אומרת, מעיפה מכורסה לספה את כל הערמות של הכביסה גם מה שנשאר מקופל. ומתיישבת, רגל על רגל. סימן שהיא מחכה עכשיו להפוך עם עוגת גבינה. אני מתרוממת צועדת קוממיות למטבח ממש כמו מכונה מתורגלת. ואז אני שומעת אותה ממלמלת. "שעת איכות לכביסה מעולם לא שמעתי על דבר שכזה..."