"אז זהו". אמרתי לבעלי. "הערב יושבים עם דף ועט ומעלים רשימת לקחים שהפקנו מהסערה". נכון, הזהירו, הודיעו, אבל כמה פעמים בשנים האחרונות הכינו אותנו... ונשיאים ורוח ו-שלג אין. אבל הפעם למדנו על בשרנו שמוכרחים להיערך נכון מראש. וזה הזמן לשבת ולעשות חשבון נפש.
"עם מה נתחיל." שואל בעלי?
"עם רשימת הקניות." אמרתי ללא היסוס. זה סוג של שלקח שאני דווקא אוהבת.
"התחלנו". הוא אמר בצייתנות. הדף מוכן וגם העט שעובד לשם שינוי. אז אני מתחילה:
"אמגזית."
"למה?" הוא שואל.
"אם ינתקו את הגז שיהיה לנו על מה לבשל."
"ואם לא תבשלי, כמה ימים מה יקרה"? הוא מקשה. טוב בשבילו ב"ה זו רק שאלה היפותטית. אין לו מושג מה זה יום בלי ארוחה חמה.
"ומה אם הסערה הבאה תפרוץ בערב שבת? הא?"
אז הוא רשם.
"תאורת חרום ל-72- שעות לפחות." רשם בלי שאלות.
"בלעך."
"למה, יש לנו פלטה חשמלית."
"ומה אם לא יהיה חשמל?"
אבל קודם אמרת שנקנה אמגזית כי לא יהיה גז. הוא מקשה כמו ת"ח.
"נכון את הבלעך במקרה חרום נשים על האמגזית."
"3 שישיות של מים". תודה לק-ל רשם בלי לשאול. אולי בגלל שאימא שלו המיסה בסערה הזאת שלג כי נתקו אותם ממים.
"תנור חימום של נפט + נפט."
"מה קרה? יש לנו מזגן ויונקרס. את רוצה לחזור אחורה?"
"לא צדיק. אבל לחברת החשמל הישראלית יש יוזמות כאלה מפעם לפעם. ואספקת הגז אתה יודע לא תלויה ממש בנו." רשם
"10 ק"ג קמח."
"למה 10?"
"לנו וגם לשכנים, אתה יודע אם לא יהיה להם."
"מה זאת אומרת?"
"נראה לך שאני יאפה משהו אם לא יהיה לי קמח לתת לשכנים... הם יריחו מה שנאפה ולהם לא יהיה כלום? איך אפשר? תתייחס לזה כסוג של גמ"ח."
"שמרים שמן סוכר וכו' יש לי לעוד שנה. אז חסכת את הקניה אמרתי כדי לעוד את רוחו ברגע המשבר..
"רגיעון."
"מה?"
"גמרתי את שתי החפיסות." אני מתנצלת, "מה חשבת ארבעה ימים במצור עם כל הילדים בבית, עשרות מכונות כביסה ליום, הכנת הארוחות לגולשים בשלג... נראה לך שבלי זה הייתי שורדת?
"ממתקים ...והרבה. לילדים - אתה יודע."
"בטח." הוא מחייך, "אבל איפה תשמרי אותם עד הסערה הבאה?"
"בבוידם." אמרתי בלי לחשוב.
"אבל הכול נוזל שם."
"אה, אתה צודק, תוסיף את קצף האיטום והסיליקון." עכשיו הוא לא ישאל איפה אאחסן את שאר הדברים.
בעלי כבר מקפל את הנייר עושה סימנים להבהיר לי שהרשימה כבר גדולה מדיי. ואז אני נזכרת...
"שתי זוגות כפפות לכל ילד ומחלקיים."
"כפפות, מילא, אבל מחליקיים מה קרה?"
"תראה בפעם הבאה בטוח יכריחו אותנו לחזור ללימודים בעיצומה של הסערה, אז לפחות שיהיו לנו מחליקיים. אם נחליק שזה לפחות יהיה מקצועי".
"או. קי. רשמתי." הוא מתחיל להית קצר רוח.
"ונרות וגפרורים ופנס גדול."
"רשמתי." הוא מגיב מהר.. בטח מה זה לעומת מחליקיים.
"אז גמרנו?" הוא שואל.
"כן," אמרתי. "נראה לי שזה המינימום בשביל הפעם הבאה. ותוסיף למטה הערה 'לא להזמין אורחים בערב סערה.י"
"למה לא?"שואל בעלי הנדיב בפליאה.
"מה למה לא? הפעם הם נתקען לשלושה ימים כשלא היינו מוכנים. כשנהיה מוכנים הם בטח יתקעו לשבוע."
"או.קי. יקרתי. הרשימה מוכנה, את אולי מוכנה לומר לי איך אנחנו ממנים אותה?" הוא שואל.
"בטח!" אמרתי לו ממתיקת סוד. התקשרתי לעירייה והצעתי להם לעבוד בכל יום כמה שעות במוקד 106. הם הרי קורסים מרוב תלונות. הצעתי להם שכל מי שיתחיל רק להתלונן אתקוף אותו בחזרה עם הרשימה...היה לך או לא היה לך בבית. אם לא היה תדאג שיהיה לך לפעם הבאה. בפעם הבאה.
"נו?" שאל בעלי בסקרנות.
"אמרו תבואי, הרעיון מעולה!"
"הם בטח התכוונו שתעבדי בהתנדבות." אומר בעלי בביטול.
"לא אל דאגה הסברתי להם שלצערי לא מדובר בהתנדבות כי אני זקוקה לכסף כדי לממן את הרשימה לעצמי ."
עכשיו הוא התחיל להתפעל ממני. נו בטח, יוזמתית ועוד מרוויחה כסף...
"והסכימו?" הוא שואל ובעיניו שמץ ההתפעלות עדיין לא התפוגג.
"אמרו שראש העיר מכין חבילות חירום לכל עובדי העירייה כלקח מהסערה. כדי שבסערה הבאה כולם יעבדו לא כמו שהיה הפעם. ואין בעיה שאקבל גם אני חבילה אם אעזור."
"ומה יהיה בחבילה?" הוא שואל והמשהו ההוא מתחיל להתפוגג.
"כל מה שכתבנו עכשיו ברשימה, יקירי." אני זורקת קלף מנצח.
"מה את אומרת?" עכשיו הוא מתעצבן.
מה יש, מה קרה?" אני לא מבינה" חיקיתי לכמה מילות הערצה. על מה העצבים עכשיו?
"אם זה כך למה לא הוספת עוד מוצרים לרשימה?
בפינה זו תקראו על חוקי מרפי והיפוכם בתוך המשפחה ובחצר האחורית. אולי גם על הישרדות מופלאה של כל הורה (אימא במיוחד) במערכת המשפחתית. ועל שלל חוקים (וצחוקים) שאנו כופים על עצמנו, כדי להראות במיטבנו למרות שהאתגר איך לומר- לא קטן עלינו. נשמח אם תשתפו אותנו במשפחוקים שלכם.