קראו לו רחמים. וכשמו כן היה. איש פשוט אך מלא רחמים. קסקט קטן משובץ, שפם מסתלסל וחיוך מלבב. אני זוכר את המכולת הקטנה שלו. ואת הדלפק העמוס. ואת הסבלנות שלו והיחס החם לכל בן אדם. חיבבתי אותו, אם לומר את האמת, כולנו כל בני האנוש מזהים די מהר מי מאתנו ניחן באנושיות אמתית ולא רק בצורת אנוש. והרינו מעריכים ומוקירים את אותם בודדים שבלבם חוץ מדם חמצן ודו תחמוצת הפחמן זורם משהו אחר. אבל מעולם לא העליתי בדעתי כי הוא יציל את חיי ואת חיי בני משפחתי בטוב לבו.
היה זה בשנות השמונים. בארץ רווחה תופעת מניות הבנקים שקבלה עידוד מלא משר האוצר ואולי מהממשלה כולה. המניות הללו נחשבו אמינות, ואנשים שלא הבינו כלום בבורסה ובמסחר הרשו לעצמם לרכוש אותן תמורת חסכונות, או כנגד מכירת דירה, לעשות אתם קצת כסף ולרכוש מה שצריך מחדש.
הכול היה נראה ורוד כל כך. הייתי אומר אפילו ורוד מידיי, אך כשהכול טוב אנשים לא נוהגים להתלונן. הייתי אברך צעיר מטופל בחמישה קטנטנים בדירת שני חדרים וחצי. קטנה ולוחצת. שמעתי מחברים ובני משפחה שהמניות הללו סולידיות וטובות ואין בהם סיכון של ממש, אז עשיתי מה שהרבה ישראלים תמימים עשו. מכרתי את הדירה הקטנה שלי. פתחתי את כל תכניות החיסכון שלי ושל ילדיי ואת כל הסכום הפקדתי במניות. סיכמתי עם הקונה שאמשיך לגור בדירה שלי עוד חצי שנה ואשלם לו שכירות. הפקדתי בידיו שיקים. והכול מתוך חישוב נבון ונאיבי שאחרי חצי שנה במניות אוכל לקנות דירה קצת יותר גדולה ומרווחת.
הכול היה טוב עד המפולת. בוקר אחד הכול קרס. אבל הכול! נשארתי בלי כלום. בדירה שלא שלי בלי שקל אחד בבנק. בלי חסכונות. ועם שכירות שעלי לשלם. אני לא מאחל לאף אחד לחוש את מה שחשתי בימים ההם. אלו תחושות כה קשות שרק כותרות העיתונים יכלו לבטא מקצתם. אנשים רבים שלחו יד בנפשם בגלל המשבר הזה. אני נשאתי עיניים לריבונו של עולם וקיבלתי עלי את הדין. ממש כאבל המברך "ברוך... דיין האמת".
אשתי שכל חלומה התנפץ לרסיסים חלתה וביטלה חודשי עבודה רבים. התקציב החודשי שלנו הלך והצטמק, הלך והצטמק. עד שהתקשינו אפילו לשלם את חשבונות החשמל והמים.
הידקנו את החגורה. לא הדלקנו בוילר, חממנו מים על הגז כמו פעם. מלאנו אמבטיה וכך רחצנו. במים הללו שטפנו את הבית. חסכנו במוצרי מזון. פרות וירקות כמעט לא קנינו. ועדיין התקשינו לשרוד.
בני משפחה וידידים ששמעו על מצבנו הלוו לנו מידי פעם סכומי כסף אך זה עדיין לא עזר. ההפך, הייתי מתגלגל מגמ"ח לגמ"ח כמה פעמים בחודש כדי לעמוד בתשלומים ובמחויבויות.
תמיד אומרים שכסף לא חשוב. והעיקר זה הבריאות. אבל כשאין כסף לגמרי הבריאות בד"כ נפגעת, זה קרה לאשתי, אח"כ הילדים, שכפי הנראה לא קבלו מספיק ויטמינים וברזל מהאוכל הדל שרכשנו בעבורם. ואז התחלתי לקנות מרחמים בהקפה.
הייתה לו חנות מכולת קטנה אבל היה בה הכול. עופות דגים ומוצרי בית ומזון. בתחילה הייתי מכניס לו סכום קטן כל חודש. בהמשך אפילו לא היה לי פרוטה לשלם. מועד פינוי הדירה הלך והתקרב ולא היה לי כסף לשכור דירה חדשה, בוודאי לא מרווחת יותר. הרגשתי שאני הולך ונשבר. ראש הכולל דיבר על ליבי והגדיל לי את המלגה. אך המצב עדיין היה קשה עד למאוד. לא שלמתי שכר לימוד בחיידרים. הפסקתי ללכת למכולת, שלחתי את ילדתי הגדולה.
בכל פעם היא חזרה משם עם חיוך גדול. רחמים היה נותן לה ממתק בגלל שהוא שמע שהיא עוזרת הרבה לאימא. וכשהיא סירבה לקחת הוא דחף לסל שלה חבילה של סוכריות טופי ואמר "את צדיקה, לא רוצה לאכול ממתק בלי לכבד את האחים שלך אז הנה בשבילם".
אבל כשהצצתי לסל חשכו עיניי במקום עוף אחד היו שניים. במקום לחם אחד היו שניים. במקום שקית חלב אחת היו שתיים. "רוחלה, אמרתי בכעס למה קנית שני דברים מכל דבר, אמרתי לך רק אחד".
"נכון", אמרה רוחלה בעודה מוצצת את הסוכרייה בהנאה. "רחמים אמר שהיום יש מבצע אחד פלוס אחד. אתה קונה דבר אחד אבל מקבל שניים באותו הכסף." הסבירה הקטנה בידענות. "הנה הקבלה", אמרה והושיטה לי את השובר. היא צדקה. רחמים חייב אותנו על אחד מכל דבר.
המבצע אחד פלוס אחד סייע לנו לשרוד. מוצרי המזון שעלו על שולחננו נהיו מזינים מעט יותר. ושמתי לב שזה שיפר את מצב הרוח של אשתי והילדים.
באחת הפעמים שגיסתי הגיעה לסייע לאשתי בהשכבת הילדים. היא ראתה שהמקרר מלא יותר מתמיד והביעה שמחה על כך. אשתי סיפרה לה שזה רק בזכות המבצעים שרחמים עושה - "אחד פלוס אחד", כנראה שגיסתי החליטה לערוך אצלו קניות ואז התקשרה לאשתי ואמרה שלא היה אפילו מוצר אחד במבצע.
למחרת אשתי נתנה רשימה קטנה יותר וחסכונית לבתי. והנה היא שוב הביאה כפל מכל דבר. חשד קל עלה במוחה של אשתי אך עם הטרדות של היום יום ועם חולשתה המתמדת לא עשתה עמו דבר.
ובינתיים, לא שלמתי לו במשך כמה חודשים. הגיעו החגים. בסל של בתי הופיעו מוצרים שלא בקשתי שתקנה, והיא ספרה שרחמים אמר שזכינו בהגרלה שנערכה לכבוד החגים בחבילת חג. בחבילה היו מוצרי יסוד ומוצרי מזון דבש גדול ויין משובח וחבית נרות.
כך, מידי פעם, בזכות המבצעים וההגרלות של רחמים הועשר התפריט שלנו ולא חסר לנו דבר בתחום המזון ומוצרי היסוד.
בינתיים מצאתי דירה דומה בגודלה לדירתנו הקטנטונת ברחוב סמוך. אך השכירות הייתה יותר יקרה. לא נותרה לי ברירה ושכרתי אותה. ושוב החובות הלכו ותפחו. אשתי החלה ב"ה להתאושש וחזרה לעבודה, אמנם לפחות שעות אך הכנסתנו השתפרה מחודש לחודש.
ואז, אחרי כחמישה חודשים שלא שילמתי לרחמים אגורה החלטתי להיכנס אליו ולהפקיד סכום. איך שהוא ראה אותי הוא חייך אליי במאור פנים, שאל לשלומי ולשלום אשתי והילדים. וגילה לי בסוד שהיום יש מבצע על עופות מספר 2. שלושה עופות במחיר של אחד. וכדאי לי לקחת.
"באתי להכניס משהו על החשבון", אמרתי לרחמים. "זה לא בוער, אתה יודע", הוא אמר. "מצבי ב"ה טוב אתה יכול לדחות את התשלום".
התעקשתי ושלמתי לו סכום. הוא הכין לי חבילה של שלושה עופות במחיר של אחד ושבתי שמח הביתה. בסוף אותה שנה התאוששנו מהמשבר. דירה לא הייתה לנו. גרנו בשכירות אך מעגל החובות הלך והתכווץ. אשתי תודה לק-ל הבריאה כליל, והבית תפקד ב"ה כמו שצריך.
אז הלכתי לרחמים ובקשתי לדעת מה גובה החוב שלי. הוא עיין בכרטיס ונקב בסכום לא ריאלי בעליל. "זה לא ייתכן", מלמלתי מבולבל. "אני קונה ממך כמעט שנתיים בהקפה ורק מידי פעם מכניס סכום קטן, זה לא ייתכן שזה הסכום שאני חייב לך". רחמים חייך את חיוכו המלבב.
"נראה לך שאני אוותר לך על שקל?" הוא שאל. "הנה תראה", הוא הגיש לי את הכרטסת. אחרי כל כמה שבועות היה חשבון כולל ולצידו כתוב "שולם!"
"אבל אני לא שלמתי," אמרתי לו. "או, את זה אני באמת לא זוכר, אם אתה שילמת או שהבת שלך הביאה כסף" אמר רחמים בחיוך. "מה שבטוח שזה שולם. שיהיה לך כל טוב אדון לוי" ומיד עבר לשרת את הלקוח הבא.
חזרתי הביתה ושיתפתי את אשתי בסיפור. "יש לי הרגשה," אמרה רעייתי, "שהאיש הזה בחר לתמוך בנו בכל התקופה הקשה. כל המבצעים והגרלות החגים נועדו רק לעזור לנו בכבוד", היא נזכרה וסיפרה לי על המקרה שהיה עם אחותה. שתקתי.
הרבה עזרו לי באותה תקופה ידידים ובני משפחה כולם ניסו לתמוך בי כפי כוחם. אך בעל המכולת, היהודי הפשוט והטוב הזה עזר לי יותר מכולם. ובאיזו חכמה ועדינות הנפש ואחרי הכול דאג גם לכתוב מידי כמה שבועות- "שולם!"
הצגת כל התגובות