אני בת שלושים וחמש, אם לנערה בת שלוש עשרה בשם גילי. עכשיו אתם בטח תחשבו שאני רוצה לספר כמה היא סביב החברות. וכמה החברה מעסיקה אותה. וכמה אני רוצה לדבר איתה ולא מוצאת זמן. אבל זהו. זה לא המצב…
הלב שלי מתפקע מלראות אותה. היא בודדה. לבד, לבד! אף אחת לא מחפשת אותה בפלאפון. מעולם היא לא מבקרת אצל חברות וכמובן שחברות לא מבקרות בביתנו. אני מציעה לה להזמין חברות והיא מתחמקת במבוכה. שתינו מבינות שהיא לא רוצה למצוא את עצמה שוב בסיטואציה בו היא מתקשרת לתריסר בנות וכולן בדיוק מאד עסוקות היום…
מה שהכי כואב לי זה שהמורה מתעלמת מהמצוקה. אני מתפוצצת. מה היא לא רואה את המצב?? היא לא רואה את חרפתה?? אין לה לב?
אתמול החלטתי לעשות מעשה. לא יכול להיות שאני אמא שלה ואני לא יכולה לעזור לה!
כשגילי יצאה למכולת. לקחתי את הרשימה של כל חברות הכיתה והתחלתי להתקשר לאחת, אחת. בטלפון הראשון דווקא דיברתי בנחמדות. הצעתי לחברה שתזמין את גילי. היא התחמקה ממני וניתקה. בטלפון השני רק דרשתי תשובות ברורות. שאלתי אותה למה היא לא חברה של גילי ומה רע בה. היא אמרה שהכל בסדר ואין לה בעיה איתה והיא גם ניתקה את הטלפון. אחר כך כבר הייתי מתוסכלת וצעקתי על החברות. ובסוף התייאשתי ורצתי לבכות בשרותים. היום גילי חזרה סמוקה וכעוסה. היא צעקה עליי שאני עושה לה בושות. ושאני לא יתערב לה בחיים. אף פעם היא לא מדברת אליי ככה. היא נערה עדינה ומנומסת. הייתי מופתעת. אבל הבנתי אותה. המצב שלה כל כך הזכיר לי את עצמי כשהייתי ילדה ונערה...
בית הספר היה המקום הכי שנוא עליי. אף פעם לא הבנתי למה אני כל כך שקופה?! יכולתי להיעדר מהכיתה שלושה ימים ואף אחת לא שמה לב. לעיתים חשבתי מה יקרה אם העלם לחלוטין מהנוף. האם מישהי תבחין בכך?! לפעמים הייתי מתפללת שיקרה לי משהו. איזה שבר ברגל. לא משהו מדי כואב. אבל משהו בולט… כשכל החברות היו עומדות במעגל ומדברות. הייתי מתעטשת. סתם בשביל שישימו לב אליי. אני זוכרת שמאד רציתי לקנות נעליים כמו מלכי. היא הייתה מלכת הכיתה. חשבתי שאם יהיה לי נעליים כמוה, סוף-סוף מישהי תגיד לי "תתחדשי". אמא שלי לא רצתה לקנות לי את הנעליים האלו. היא אמרה שהן מאד יקרות ולא איכותיות. בכיתי לה יום שלם ועשיתי הפגנה עד שהיא נאלצה לקנות לי את הנעליים האלה. סתם רבתי איתה. זה לא היה מוצדק. ממילא אף אחת לא הבחינה בנעליים החדשות… כשחברה כבר פנתה אליי להלוות חפץ הייתי מגיבה בלחץ והתרגשות. יצא לי דיבור מגומגם ולא ברור וכעסתי על עצמי על התגובה המטופשת.
אמהות רבות לילדות דחויות חברתית מגיעות אף הן עם משא של דחייה חברתית על גבן. השחזור הכואב של חוויית הדחייה מהילדות משתק את האם ומקשה עליה להתערב באופן שקול והגיוני בהתמודדות עם הדחייה של בתה.
הבשורה הטובה היא כי עם טיפול נכון האם יכולה לסייע לבתה לצאת מסטטוס הדחייה
חזקי את הדימוי והביטחון
ראשית, האמא אחראית על הדימוי עצמי של ילדיה. חזקי את הדימוי העצמי והבטחון העצמי של בתך. החמיאי לה על הצלחות. הראי לה שאת סומכת עליה. תני לה תפקידים משמעותיים בבית. והזהרי משיפוט יתר. ילדה חסרת ביטחון בבית תביע חוסר ביטחון בחברה שיקשה עליה בהשתלבות חברתית.
הפרידי בין שותפות להתערבות
דעי מתי להתערב ומתי לשחרר: היי מעורבות בהוואי החברתי של בתך. הראי התעניינות בנעשה בחברה. הקשיבי לחברות החברתיות של בתך. שאלי אותה עם מי היא שוחחה ועם מי היא לומדת למבחנים. אך היזהרי מהתערבות חונקת. השאירי לבתך מרחב של פרטיות. היזהרי מלשפוט אותה על החברות שבחרה. גם אם הן פחות מוצאות חן בעינייך…
גלי אמפתיה
היי אמפתית לקשיים החברתיים של בתך. הציעי לה מקום בטוח בו תוכל לשתף בכאב בתסכול ברצונות ובקשיים מבלי לחוש שהאהבה או ההערכה אליה נפגמת. תני לה את התחושה שלא משנה מה יקרה בחברה. הבית יישאר תמיד מקום בטוח ומוגן.
היי מודל לחיקוי
הראי דוגמא אישית לתקשורת איכותית. כאשר הקשרים החברתיים של ההורה והמיומנויות החברתיות שלו מהווים דוגמא חיובית עבור הילד, הילד ילמד לחקות את הוריו. לשיח שלך עם החברות ועם בני המשפחה יש השפעה על ילדייך. זכרי שסגנון השיח עובר בחיקוי אל בתך. אם את נמנעת מלהרים טלפון לחברה. גם בתך תראה הססנות בנוגע ליוזמה לקשר.
הקני מיומנויות חברתיות
הקני לבתך מיומנויות חברתיות. לעיתים ילדים רוצים ליזום קשר. אך הם לא יודעים איך לעשות זאת. למדי את בתך איך להצטרף לשיחה. מה לומר במצבים מסוימים. מה לא לומר. הסבירי לה סיטואציות חברתיות מורכבות וכך תלמד ליצור קשרים חיוביים על אף הקשיים.
עודדי השתתפות חברתית
עודדי את בתך להשתתף במפגשים חברתיים אחרי צהריים. מפגשים חברתיים הם קשת פורייה ליצירת קשרים חברתיים עמוקים. הם גם מהווים הזדמנות להביע כישורים ויכולות שלא מתבטאים בבית הספר. על כן, עודדי את בתך להשתתף במפגשים כאלה, גם אם אם את מאד זקוקה לעזרתה. אלו ימי הילדות שלה ימים שלא ישובו…
בתקווה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד…..
הצגת כל התגובות