פעם היו שולחים אותם למכולת, היום שולחים אותם לאבחון
בואו נודה בזה—ההורות של פעם נראית לנו כמו "חיים קלים" בהשוואה למה שאנחנו עוברים היום. פעם ילדים ידעו שאין דבר כזה להגיד "משעמם לי"—כי מהר מאוד היו שולחים אותם לשטוף כלים או לסדר את הסלון. היום? הילד מקטר שאין לו מה לעשות, ואנחנו מחפשים לו חוג, קונים לו משחק התפתחותי ומתייעצים עם יועצת חינוכית איך לפתח את הסקרנות שלו.
אבל האם באמת נהיה קשה יותר לגדל ילדים? או שפשוט אנחנו עושים מזה 'יותר עסק'?
אז מה באמת השתנה?
1. פעם סמכו על המסגרת החינוכית – היום מנסים לתקן אותה
פעם שלחו את הילד לחיידר או לבית הספר, סמכו על המלמד או המורה ולא התערבו יותר מדי. אם הילד לא למד טוב? זה היה "הילד לא משקיע מספיק". היום? כל אמא היא יועצת חינוכית, כל אבא מומחה להפרעות קשב, ובכל צהריים בגן השעשועים מתנהלת שיחת סיכום חינוכית על איך השיטה החינוכית אינה מתאימה לכל ילד וצריך לעשות שינוי מערכתי.
2. פעם היו מגדלים ילדים – היום מגדלים רגשות
הילד רב עם חבר? פעם אמרו לו: "לא קרה כלום, תמשיך הלאה." היום? אנחנו עושים "עיבוד רגשי", מבקשים ממנו להביע את התחושות שלו, מנתחים איתו את הסיטואציה ומוודאים שהוא לא יפתח חסמים רגשיים עד החתונה. הכל חשוב, אבל בינתיים אנחנו מתפתלים עם רגשות אשם אם הגבנו לו קצת בעצבים.
3. פעם הילדים גידלו את עצמם – היום כל יציאה היא הפקה
פעם ילדים יצאו לשחק בחוץ עם חבל וגוגואים, ורק חזרו לארוחת ערב. היום? כל גיחה קטנה לגינה מחייבת תכנון אסטרטגי: חטיפים מתאימים, ספר קריאה לילד המשועמם, משחקים לפעוט, ובקבוק מים עם שם לכל ילד כדי שלא יהיה "אמא! הוא שתה לי מהבקבוק!"
4. פעם לא חיפשו פתרונות – היום יש יותר מדי שיטות
פעם, כשהילד לא נרדם, היו שרים לו "המלאך הגואל" וממשיכים הלאה. היום? יש שיטת הרדמה הדרגתית, שיטה של גבולות ברורים, שיטה שבה פשוט מחכים שהוא יתעייף לבד (ונרדמים לפניו). הילד כמובן ערני יותר מאי פעם, אבל לפחות אנחנו יכולים להרגיש שבדקנו את כל האופציות.
אז נהיה קשה יותר או לא?
במילה אחת: כן. אבל אולי זה פשוט טבע הדורות? כל דור מתמודד עם המציאות שניתנה לו, ולנו הוקצה דור שבו ההורות היא משימה מורכבת יותר—לטוב ולרע. מצד אחד, יש לנו מודעות, הבנה עמוקה יותר של צרכי הילדים וכלים חינוכיים שלא היו בעבר. מצד שני, לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלחנך נכון, עד שאנחנו שוכחים שגם להורים יש זכות לטעות, וגם לילדים מותר לגדול בלי ליווי צמוד 24/7.
אולי הפתרון נמצא דווקא באמצע—לקחת מהדור הקודם את הפשטות, את הסמכות ואת הביטחון ההורי, ומהדור שלנו את ההבנה והרגישות. ובעיקר, לזכור שהתפקיד שלנו הוא לא לנהל את חיי הילדים עד הפרט האחרון, אלא לכוון אותם בדרך הישרה. לעשות את ההשתדלות, אבל לזכור שבסוף, כמו בכל דבר, אנחנו רק חוטים קטנים באריג שה' טווה. אז אחרי כל השיטות, המחקרים והדיונים, אולי הדבר הכי טוב שנוכל לעשות זה פשוט להתפלל שנצליח לחנך אותם בדרך הטובה ביותר ולא נשגה.