קוראינו החביבים בודאי ישמחו להכיר את שמוליק, עד לא מכבר בחור נמרץ ומלא שמחת חיים, עם ניצוץ עליז של שובבות בעיניים. כבר בילדותו, היה שמוליק ילד טוב וממושמע, מן הסוג שאוהבים לכנות "ילד טוב ירושלים". אמנם הוא לא ניחן בשכל מבריק או בכישרונות יוצאי דופן, אבל מידות טובות ולב זהב בהחלט היו לו. הוריו של שמוליק לא חסכו בהשקעה ובמאמצים על מנת לגדלו לתפארת; טיפחו אותו, תמכו בו ושמרו עליו כמו אתרוג בערב חג סוכות. מה יש לומר? הלוואי על כולנו.
שנות הישיבה הקטנה חלפו ביעף. שמוליק סיים בהצלחה את לימודיו כשהוא גדוש במטען רוחני גדול של תורה ויראת שמים. "יש לכם יהלום עם פוטנציאל גדול", אמרו רבותיו להורים המאושרים, שהחלו לראות פירות לעמלם. שמוליק זכה להתקבל לישיבה גדולה מובחרת המתאימה לרמתו, וציפה להמשיך לעשות חייל ולממש את שאיפותיו הטהורות. רבותיו התמוגגו. שמוליק היה מרוצה. וההורים השמינו מנחת.
אלא שלמגינת לבו של שמוליק, לא הכול התנהל כמתוכנן. "כל ההתחלות קשות", אמרו רבותינו, אבל כשההתחלה מתארכת מעבר לממוצע והקשיים מתגברים ביתר שאת, כנראה שמדובר בטעות בכתובת. הנהלת הישיבה הציבה בפני התלמידים דרישות גבוהות מידי, רמת הלימודים היתה קשה עבורו, ושמוליק ´נטבע´ בתוך ים הבחורים ו´נפל´ בין ספסלי הישיבה.
ככל שהלכו העניינים ודעכו, איבד שמוליק את החשק והמוטיבציה שאפיינו את לימודיו בישיבה הקטנה. הוא מיעט להופיע בבית המדרש, ומהשיעורים המפולפלים הוא פשוט העדיף להעדר. בתוך תוכו הוא ידע, שעם קצת הכוונה ותשומת לב הוא יחזור לעצמו ויעלה על דרך המלך, אך ההסתבכויות שלו עם אנשי הצוות, לא אפשרו לו להתרומם ולאחות את השברים. אפילו ראש הישיבה הנערץ, כבר ´סימן´ את הבחור השובב ועקב אחרי התנהלותו כמו לפני חיסול ממוקד.
קשה היה לו לשמוליק, אך הוא לא אמר נואש. על אף ההתמודדויות המורכבות, הוא גמר בדעתו להישאר בין כותלי הישיבה ולעשות כמיטב יכולתו. אלא שאותו יום שחור וקודר, קטע את מסכת ההשתדלויות ושינה את כל תוכניותיו.
היה זה באמצע השיעור היומי העוסק בסוגיה הנלמדת. שמוליק ישב על מקומו ובהה בראש הישיבה בחוסר עניין. וכי מה היה לו לעשות? גם הפעם נשמע לו השיעור כמו צפירת הדומיה של יום הזיכרון. אלא שהפעם, מבטו החולמני של שמוליק גרם לכבוד הרב לאבד את עשתונותיו. "כעת יחזור שמוליק על מה שדיברנו", אמר בארסיות לעיני התלמידים המופתעים. שמוליק החוויר וגמגם משהו במבוכה, אך לראש הישיבה זה לא הספיק. "בטלן שכמוך! עד מתי תשרוף את זמנך לריק?", הצליף ללא רחמים. "מה יצא ממך? בעל בית, עובד אדמה, אפס". שמוליק השפיל את מבטו והחליף צבעים במהירות. הוא ייחל לרגע שבו תפצה האדמה את פיה ותבלע אותו, או לחילופין את ראש הישיבה הזועם. היא בטח יודעת את מי להעדיף.
למרבה האבסורד, תגובתו האילמת של שמוליק, הקפיצה את עצביו של ראש הישיבה למחוזות מביכים ובלתי מוכרים: "אתה עוד יושב פה? תסתלק מכאן!", שמע שמוליק כמו מתוך חלום. שמוליק קם ממקומו ויצא מחדר השיעורים. השפלה שכזו הוא לא חווה מימיו, גם לא בחלומותיו הפרועים ביותר. הוא מיהר לחדרו, ארז את חפציו ועזב את הישיבה. לצמיתות.
מכאן ואילך, הלך מצבו הרוחני של שמוליק והתדרדר במהירות. הוא נדד מישיבה לישיבה, התחבר לטיפוסים שליליים ואיבד כל טעם בלימוד תורה ובקיום מצוות. הוריו הזילו דמעות כמים ושקעו במרה שחורה, אך הילד איננו. טעמה המר של ההשפלה הפומבית, לא פג מפיו עוד שנים ארוכות. בסתר ליבו, הוא זקף את מעשיו הנלוזים לזכותו של הגאון הגדול אשר הביאו על הלום, בבחינת "כל ששלי – שלו הוא". אין ספק ש´זכויות´ אפלות אלו, יעמדו לצידו בעולם העליון, ויספקו לו השפלה צורבת וכואבת, לא פחות מזו שהעניק לתלמידו.
אברכים בני ערובה
סיפור עגמומי זה, אינו אלא ביטוי מזערי לתופעה ´חינוכית´ איומה, ההולכת ופושה במחנינו באין מפריע. מידי יום נופלים ברשתה חללים תמימים; נערים צעירים לימים, לצד בנות סמינר חסודות, ילדים סמוקי לחיים ואברכים בעלי משפחה. לעיתים מובילה היא ´רק´ למשבר זמני, ולעיתים מותירה היא רושם בל ימחה. הצד השווה שבהם: חוסר אחריות של מחנכים ותלמידים רצוצים.
מקורה של תופעה מגונה זו, נעוצה בהתפתחותו של הציבור החרדי בשנים האחרונות, אשר הולידה ריבוי מבורך של מוסדות חינוך מפוארים, הממשיכים את מורשתו של ישראל סבא. מאות אלפי תלמידים, בלי עין רעה, מתחנכים ושוקדים על תלמודם באלפי תלמודי תורה, סמינרים, ישיבות וכוללים. אלא שלמרבה הצער, ככל שהלך וגדל מספר התלמידים הפוטנציאליים, כך הלכה ופרחה תחרותיות חסרת תקדים בין המוסדות השונים, הפועלים במרץ להצדיק את קיומם ולהציב את עצמם בשורה הראשונה. לא פחות.
מבלי משים, מתפתחת תחרותיות מגונה זו, ומכלה כל חלקה טובה. בעקביות ובהדרגה, הולכים ונדחקים לקרן זווית, כל אותם יסודות וערכים בסיסיים הנחוצים לבניינו של האדם, לשלמותו ולעתידו הרוחני. אם בשנים עברו גדלו בנות הסמינרים על ברכי השאיפות הנעלות להקים בית של תורה, המושתת על יסודות של צניעות וחסד, הרי שבמקומות רבים נאלצות הן לנהל רדיפה מטורפת אחר הישגים לימודיים והצלחה ערטילאית. את מקומן של המידות המתוקנות ויראת השמים, תפסו כישרונות נוצצים ומוחות מבריקים. משום מה, איש אינו לוחש למנהלי המוסדות, שאותה נערה מוכשרת הבקיאה ברזי המתמטיקה, תוכל אומנם לפרנס בכבוד את ביתה, אך לא תהיה אשה טובה יותר לבעלה.
כתוצאה ישירה מכך, הופכים המוסדות השונים ליותר "בתי ספר" מאשר "בתי חינוך". לא אחת ניתן לשמוע מקרים מזעזעים של מחנך המתנכל לתלמידו באופן סדרתי, מסיבות שאינן חינוכיות בעליל. ברצונו - יתרומם התלמיד ויפרח עד לב השמיים, וברצונו – ייקבר חי במעמקי האדמה. רבים יוכלו להעיד על ראשי ישיבות המבזים בחור בפומבי בגלל עליזות יתר, מורות המשפילות תלמידה בעקבות אי ציות לסעיף מטופש בתקנון, וראשי כולל המלבינים פני אברך, כאילו הפך להיות בן ערובה בידם תמורת משכורתו הזעומה.
פירות הנושרים
בעידן שבו מגייס הציבור החרדי את מיטב כוחותיו למיגור תופעת הנוער הנושר, מן הראוי היה לחקור ולהתחקות אחר אותה רוח פרצים הגורמת לנשירת הפירות. יודעי דבר טוענים, כי רבים מאותם "נשמות טובות", מצביעים על התרחשות מן הסוג המתואר לעיל, כמעמד "הנחת אבן הפינה" לדרכם החדשה. זו היתה ההזדמנות שבה עקרו את השאיפות שלהם, ריסקו את הפוטנציאל הגלום בהם, וקטעו את חלום חייהם.
מעניין מאוד יהיה להכיר את המחנכת הדגולה אשר תהין לשאת על כתפיה הרחבות, אחריות כבידה וגורלית שכזו. מרתק יהיה לגלות, מיהו המשגיח הצדיק, אשר ירהיב עוז לרצוח בחור שובב בדמי ימיו, ולחקוק על מצבתו המהלכת את המילים "פה נטמן בקיצור ימים ושנים". הרי דמו ודם זרעו, למשך דורות, תלויים בראשו של אותו קל דעת, שפשע בשמירתו.
הדברים מקבלים משנה תוקף דווקא בימים אלו, בהם מתאבלים אנו על מות תלמידי רבי עקיבא, שלפי גודל מעלתם, לא נהגו כבוד זה בזה. זהו הזמן להתבונן ולהפנים, שחובת הזהירות בכבוד הזולת, מוטלת במידה שווה גם על המחנך ביחס לתלמידו. די אם נזכיר את דברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר מאמר קה), כי הגורם צער לחברו, הרי הוא כמכניס עצמו לתוך כבשן האש. לא יועילו טענות של חוסר כוונה או העדר שימת לב. האש מתלקחת ושורפת כל חלקה טובה, ללא כל אבחנה.
סיפורו העצוב של שמוליק, עוד לא תם. לדאבון הלב, הוא נמשך מידי יום במקומות רבים, וסופו הטוב לא נראה באופק. נדמה שעוד זמן רב יחלוף עד שתחלחל ההכרה, כי לא כל זב חוטם הנושא בחיקו "תעודת הוראה", אכן ראוי לתואר "מחנך". ומי יודע? אולי בזכות במה מכובדת זו, יהיו שיפעלו ליטול את ההגה מידיהם של אותם שוטים, רגע לפני שיגרמו לעוד תאונה קטלנית.
(המאמר מתפרסם בשבועון "יום ליום")
הצגת כל התגובות