לאחרונה היינו בגן השעשועים ושמענו את אחת האימהות מתלהבת מציור ששרבט בנה בגיר, על הרצפה. ציפינו לראות יצירת אומנות בהתאם לשבחיה, אבל אבוי, בבדיקה פשוטה יכולנו לראות שהקטן פשוט שרטט קו מפותל ותו לא. זה היה נראה לנו מוגזם, אבל מי אנחנו שנשפוט? רק היום בצהריים היללנו את ילדנו על אכילת אפונה אחת בודדת (כן, אחת).
אם נהיה כנים, אנחנו כנראה מוציאים את המילים "כל הכבוד!" ארבע, חמש, או אתם יודעים, עשר פעמים ביום. לפעמים אנו באמת מתכוונים לכך ("כל הכבוד, לבשת את החולצה לבד!"), ולפעמים הן פשוט מחליקות לנו מהפה באופן אוטומטי (עיין ערך תקרית הצהריים). להערכתנו, זהו צמד מילים שאינו מזיק ואנו משתמשים בו רק כדי שיורש העצר שלנו ירגיש מעודד, אהוב ומוערך. זו הורות טובה בעינינו.
ובכן, כפי שמתברר, יתכן שהשבח המופרז הזה מחולל יותר נזק מתועלת.
אחד המתנגדים המצוטטים ביותר לתגובה הנ"ל הוא הסופר והמרצה אלפי קון, שמציג חמש סיבות משכנעות ביותר מדוע הורים צריכים להפסיק לומר 'כל הכבוד'. אמנם כל המאמר שלו שווה קריאה, אבל הסיפור העיקרי שם הוא זה: סוג זה של שבח לא באמת מגביר את ההערכה העצמית של הצאצא שלנו, אלא הופך אותו לתלוי יותר באישור של אחרים. במילים אחרות, בכך שאנו מפארים את בננו על שאכל את האפונה שלו / לבש את חולצתו, אנו מתעסקים עם המוטיבציה הפנימית שלו. הוא לא ירצה ללבוש את החולצה כי הוא גאה שיודע איך לעשות זאת או כי זה הדבר הנכון לעשות, הוא יעשה זאת כי הוא רוצה לקבל ממנו פידבקים.
והנה עוד משהו שצריך לקחת בחשבון: אמירת 'כל הכבוד' גם מכתיבה ליורשי העצר שלנו איך הם אמורים להרגיש, במקום לתת להם להחליט בעצמם - מה שבסופו של דבר יגרום להם לאבד עניין במה שהם עושים.
יש הרבה מחקרים שמגבים את קו המחשבה הזה. מחקר אחד של מרי באד רו, חוקרת מאוניברסיטת פלורידה, גילה שסטודנטים שזכו לשבחים ממוריהם היו יותר מהוססים בתגובותיהם ("התשובה היא חמש?") ונטו פחות להתמיד במשימות קשות או לשתף את הרעיונות שלהם עם תלמידים אחרים. ובמחקר אחר של אוניברסיטת קולומביה, חוקרים גילו שילדים שזכו לקבל מחמאות על האינטליגנציה שלהם, בניגוד למאמציהם, הפכו ממוקדים מדי בתוצאות.
בעקבות כישלון, הם גילו פחות הנאה במשימות עתידיות ולמעשה הגיעו לביצועים גרועים יותר. לעומת זאת, אלו שזכו לקבל משוב חיובי על מאמציהם הראו יותר עניין בלמידה, יותר הנאה בפעילויות חופפות וזכו לתוצאות טובות יותר בסך הכל.
אוקיי, אז עכשיו ידוע לנו שצריך להפחית את ההילולים הגלויים. אבל איך בדיוק נוכל לעשות את זה כהורים מעודדים?הנה רק כמה רעיונות למה לומר / לעשות במקום לפנות ל'כל הכבוד':
היו ספציפיים. "המציאות היא שלא כדאי לומר לילדים 'כל הכבוד!' כאשר הם עשו משהו טוב; זה מובן מאליו", כותב הפסיכולוג ג'ים טיילור. "צריך להגיד להם למה הם הצליחו כדי שיוכלו לשחזר את ההתנהגות הזו בעתיד ולקבל את אותה תוצאה חיובית". קרי: 'בחרת את החולצה הכחולה שלך מהמגירה וכפתרת אותה לבד!'.
התמקדו בתהליך ולא בתוצאה. זה חוזר למחקר של אוניברסיטת קולומביה - הערה על המאמץ, לא על התוצאה. אז במקום 'כל הכבוד שקיבלת 100 במבחן!', אולי תנסו לומר, 'בטח עבדת כל כך קשה כדי להשיג את הציון הזה במבחן!'.
הימנעו מלשבח ילדים על הדברים שהם לא יכולים לשלוט בהם. זה כולל דברים כמו אינטליגנציה, אטרקטיביות פיזית ויכולות אתלטיות. במקום זאת, שבחו אותם על הדברים שהם כן יכולים לשלוט בהם, כמו מאמץ, נדיבות וגישה. הבכור שלכם אולי הכי טוב בכיתתו במתמטיקה עכשיו, אבל בשנה הבאה יתכן שלא יהיה וחשוב לערך העצמי העתידי שלו לדעת שאתם מעריכים אותו גם כשהוא לא "מנצח".
אמרו מה שאתם רואים. "אמירה פשוטה ונטולת הערכה ('אתה נועל את הנעליים שלך לבד' או אפילו רק 'עשית את זה') מבהירה לילדכם ששמתם לב", אומר טיילור. "זה גם מאפשר לו להתגאות במה שעשה". במצבים מסוימים, יתכן שתצטרכו לפרט את ההצהרות שלכם ('וואו, השתמשת בהרבה ירוק וסגול בציור שלך!').
אמרו 'תודה!' לעתים קרובות. כשאנחנו אומרים 'כל הכבוד', מה שאנחנו באמת מנסים לעשות זה להראות את ההערכה שלנו. לכן, בפעם הבאה שהילד שלכם מסדר את הצעצועים שלו מבלי שיבקשו ממנו או עורך את השולחן, הגיבו ב'תודה!' ואם זה לא מרגיש מספיק, תמיד תוכלו להוסיף 'אני מעריך את זה'.