שנת הלימודים רק החלה, אבל ילדים רבים כבר הספיקו להודיע להוריהם ש"הם שונאים את בית הספר!" מיותר לציין ש"העידוד"בנוסח: "אל תדבר שטויות, אתה לומד בבית ספר מצוין" לא ממש עוזר לילד להתגבר על רגשותיו. לעתים קרובות מאחורי המשפט הזה מסתתרים דברים שיש לנו, להורים, דרך לעזור לילד להתגבר עליהם.
הילד פוחד מהמורה שלו.אם הילד פוחד מהמורה שלו, אל תשללו את רגשותיו, אל תנסו לשכנע את הילד שבפועל המורה שלו היא בן אדם מצוין. קודם כל, תקלו על הילד ותנו לגיטימציה לרגשות שלו. הוא אכן פוחד מהמורה, ויש לו זכות לעשות את זה. גם אנחנו לא מרגישים נוח בחברתו של בוס קשוח או עצבני, אז מה הפלא שילד נלחץ ממורה קשוחה, צעקנית או עצבנית מדי? תכירו ברגשותיו, תזדהו אתו, תסבירו לו שהקשיחות והכעס של המורה לא מופנים ישירות כלפיו, שהמורה היא בסך הכול בן אדם, יש לה אופי משלה, יתכן והיא עוברת תקופה לא פשוטה בחיים. תחשבו יחד עם הילד על הדרכים הפרקטיות להתמודדות עם התנהגות קשוחה מדי של המורה.
לילד משעמם בכיתה. תכנית הלימודים מנסה לתת לילד ידע בתחומי דעת רבים, אבל ילדים רבים לא מתחברים לכל המידע הזה שמנסים להעביר להם. תעזרו לילד לראות את המקצוע "המשעמם" באור אחר: בקרו במוזיאונים, תיראו סרטים תיעודיים, תקראו ספרים על הנושא, מצאו בשבילו עובדות מעניינות.
הילד לא מבין מה רוצים ממנו.אחת המיומנויות החשובות ביותר: יכולת הלמידה, דווקא לא זוכה לשיעור נפרד בבית הספר היסודי. הילדים לא ממש לומדים לנתח את הבעיה, לא לומדים לקרוא נכון את ההוראות. ילדים לא לומדים סוגים שונים של בעיות ותרגילים, לא לומדים גישות וטכניקות למידה שונות. בבית הספר גם לא מלמדים את הילדים לנהל את הזמן ולחלק אותו נכון. בכיתות הקטנות לרוב לא מרגישים בחסר, היות והשיעורים קלים, ניתן לפתור את הבעיות ע"י חיקוי ושינון, והיקף קטן של החומר לא מעמיס יותר מדי על הילד.
בכיתות הגבוהות, הילדים שלא רכשו את המיומנויות האלה בעצמם או בעזרתם של ההורים, הרבה פעמים מתחילות סובלים מבעיות חמורות. הילדים לא מבינים כיצד לפתור כל כך הרבה סוגים שונים של בעיות, הם הולכים לאיבוד בתוך ההוראות המסובכות, לא מצליחים לנתח את החומר הנלמד. קשיים בחלוקת הזמן גורמים לעתים קרובות לילד לעבוד קשה מאוד ולא להספיק לסיים את המשימה בזמן. כל זה גורם לכישלונות ותסכול רב. העבודה הקפדנית על רכישת מיומנויות למידה בסיסיות והכרחיות מסוגלת להחזיר לילד את האהבה לתהליך הלמידה ולבית הספר.
הילד חווה קשים חברתיים. היות והמשפט הזה מתאר קשת רחבה מאוד של בעיות, שחלק מהן לא ניתן לפתור ללא גורמים מקצועיים, נדבר רק על המקרים הקלים ודווקא הנפוצים ביותר: הילד רב הרבה עם ילדים אחרים בכיתה, הילד לא מצליח להתיידד עם ילד אחר, הילד מרגיש שהמעמד החברתי שלו לא תואם את הציפיות שלו וכו'. אף שהדברים האלה לעיתים לא נראים לנו רציניים מדי, הם מסוגלים לתסכל מאוד את הילד ואף לגרום לסלידה מבית הספר באופן כללי. לעיתים קרובות ההורים בוחרים באחת משתי אסטרטגיות מנוגדות: להתערב בצורה אינטנסיבית או להתעלם מהבעיה. שתי האסטרטגיות הללו גרועות כמעט באותה מידה.
התערבות יתר והניסיון להגן על הילד מפני כולם הם נטייה טבעית של הרבה אימהות. הבעיה היא רק שילד גם מקבל תחושה שהבעיות שלו חמורות ביותר ודורשות טיפול רציני, וגם לא מקבל הזדמנות לפתור את הבעיות הקטנות האלה בעצמו, וכך לרכוש מיומנויות חברתיות חיוניות. הבעיה באסטרטגיה השנייה היא כמובן תחושת תסכול ובדידות של הילד שלא זוכה לעידוד ותמיכה, וגם הסכנה הלא מבוטלת לפספס תחילת משבר קשה ואמתי.
הפתרון הטוב ביותר הוא לתת לגיטימציה לרגשות של הילד, לעזור לו להביע אותם, להגדיר את תחושותיו, להקשיב לו, להציע עזרה ולתת לו בעצמו לבחור את הדרך הנכונה. עצם ההזדהות של הורים: "אכן זה באמת מעליב מאוד לשמוע דברים כאלה מילדים חצופים" או "בטח כעסת מאוד כששמעת מילים פוגעניות כאלה" נותנת לילדים הרבה מאוד כוח. כשאנחנו מקשיבים לילדים ומכילים את רגשותיהם, לעיתים אנחנו מספקים להם את העזרה הטובה והיעילה ביותר, במיוחד במקרים של משברים חברתיים קטנים.