שהבנים בישיבות אנו הופכים לאורחים רצויים, אפילו מאוד. ממשפחה ברוכת ילדים לזוג (צעיר)+ שתיים. קל לארח קל להתארח.
לכן לא התפלאתי שקבלתי הזמנה לשבת ממלי חברתי משכבר הימים. כבר שנים שלא התארחנו אחת אצל השנייה והנה – הזמנה.
צנחנו בביתה השוקק שעה לפני שבת. מנסים להועיל במשהו כדי להשקיט את סערת ההוריקן הקטנה שהשתררה שם. אך עם הצפירה הרוח שקטה, הבית רגע, והכול היה מוכן באופן נאה ומלבב.
הראשים של קטנטניה רחוצים ומסורקים למשעי הציצו עלינו מכל החדרים עד שחדלתי למנותם. אבל מה שהרשים אותי ביותר היה דווקא בנה השלישי שזה לא מכבר מלאו לו שש עשרה שנים.
הוא נהג בנו באצילות רבה ובחן כובש. סייע בידינו להתמקם בחדר. הביא לנו קולבים (אם צריך). הגיש שתייה חמה ועוגה רותחת שזה עתה יצאה מן התנור. והכול בנעימות ובאכפתיות.
רק לאחר שראה שאנו מסודרים היטב פנה להכנותיו האחרונות ויחד עם זאת היה הראשון שעמד לצד הדלת וסייע לאחיו בפרטים הקטנים קשירת שרוכים ורכיסת רוכסנים...
הבטתי בו מסרבת להאמין. במהלך השבת כולה לא חדלתי לעקוב אחריו בפליאה הולכת וגוברת. הוא זה שסייע לאמו בהגשה לשולחן ובפינויו ויחד עם זה עודד את אחיו להגיד דברי תורה. הוא בעצמו אמר שתי הלכות בכל סעודה דן בהם כתלמיד חכם לכל דבר ועניין. וההסברים יצאו מפיו קולחים ובהירים. הוא זה שתמיד ידע להרגיע את השובבים הקטנים, אך הכול עשה במתינות ובחן ובטקט שאני עדיין מתקשה להגדירו.
כאשר הלכו הגברים להתפלל מנחה חטפתי עם מלי שיחה אישית. "אני לא מאמינה איזה ינקי הצמחת.." אמרתי לה בהתפעלות לא מוסתרת. היא חייכה אליי. "כאילו שאנחנו מאמינים..." אמרה ובעיניה זהר אור. "את זוכרת אותו?" שאלה
זוכרת?! איך אפשר לשכוח. למלי יש שלושה בנים ושלוש בנות. בניה ובנותיה כולם חכמים כולם נבונים וכולם חמודים ותוססים להפליא ורק ינקי הבן השלישי היה ילד אחר. כבר בכיתה א התברר לה שהוא לא מצליח לקלוט את הקריאה בצורה מוזרה. הוא ילד אינטליגנטי נבון וחמוד אבל לקרוא זה לא הלך.כל מה שעשו, והם עשו המון,לא עזר להם במאומה.
קלינאית תקשורת, מיקוד ראיה, מכון אותיות, קריאה בתלת מימד ועוד מיני חידושים ותראפיות. וכלום. הילד לא מצליח לקרוא. זוכר את האותיות ואת הניקוד מצוין. אבל לצרף אותם למילים את זה הוא לא הצליח לעשות ובשום אופן לא בקצב סביר. השנים חלפו והתיסכול גבר. הוא מבין ויודע אך לא יכול לקרוא.
לאחר שמלי ובעלה כמעט התרוששו מכל כספם ולבעיה עדין לא נמצא פתרון. הם נסעו לאחד מגדולי הדור. האב בכה לפניו וסיפר כל מה שעשו עד עתה, וכמה חרדים הם מהמצב. כי איך יגדל ילד שלא קורא ויצמח תלמיד חכם? להפתעתם הרבה. אותו גדול שמילותיו ספורות ואינו נוהג להרחיב בברכותיו. התבונן בילדם לרגע ואמר :" הוא יהיה תלמיד חכם. הוא יהיה תלמיד חכם."
"זה היה הדלק שלנו במשך כל השנים הקשות שעברנו אתו ," אמרה לי מלי. בכל פעם שהשקענו ולא ראינו תוצאות זכרנו את ההבטחה ההיא "הוא יהיה תלמיד חכם..".
שנה לפני הבר מצווה, ינקי החל ללמוד את הפטרה ולמזלו הייתה זו הפטרה ארוכה ומורכבת ממילים לא שגרתיות. שנה שלמה היה ינקי מתאמן עליה וכשבא היום ההוא לא אשכח כיצד קרא אותה. באיזו רהיטות בלי שגיאה ולו הקלה ביותר. מלי ספרה לי אז כי כל המשפחה ואפילו היא ידעו את ההפטרה בעל פה, כי ינקי היה ילד שקדן להפליא ועם כל הקושי מעולם לא הרים ידיים ולא וויתר .היו לו שעות קשות ומתסכלות במיוחד כשאחיו הקטנים ממנו למדו לקרוא וקראו ברצף ובמהירות יותר ממנו. זה יותר מכל דבר אחר הכאיב לו. כאילו רק אז הבין עד מה עגום מצבו. אולם בו בזמן החל להתאמץ יותר ויותר. מלי ספרה לי כי בכל לילה היה יושב עם בעלה להכין את הקריאה לדף של מחר. ואיתה היה יושב מידי יום על קטע תפילה שעדיין לא היה רהוט בו. באמצע חודש אלול הוא בא אל אמו וביקש ממנה שתסייע לו להכין את התרת נדרים. (מילים קשות) להכין משמעו לקרוא כדי להכיר את המילים ואת מובנם ואז הקריאה הטכנית הפכה עבורו קלה יותר. "תמיד היוזמות היו שלו." מספרת מלי וכבר דמעה מבצבצת מעיניה.
"הוא הפתיע אותנו כל פעם מחדש מהאתגרים שאתגר את עצמו. איך שנכנס לישיבה הקטנה קבע חברותא בין הסדרים לחזרה על כל חמישה חומשי תורה. הוא טען שמהחידר הוא לא זוכר אותם מספיק. וכך בכל שלב נהג לחזור וללמוד את מה שהחמיץ בשנים הקשות שלו. היום יש לו חברותא בהלכות שבת, חברותא לנביאים, חברותא לקוהלת, וזה מחוץ לחברותות בשלושת הסדרים." אומרת מלי.
"והוא קורא בלי בעיות היום?" אני שואלת.
"זה עדיין לא קל לו. אבל הוא מכין כל קריאה עם עצמו לפני שהוא קורא אותה ליד אחרים וכך הוא נשמע רהוט לגמרי."
"הוא כזה מנטש," אמרתי. "איך הוא מתייחס לאחיו ואחיותיו איך הוא התייחס אלינו האורחים. זה פלא ילד שצבר כל כך הרבה כישלונות ותסכולים שיתנהג כך? זה מלאכי." מלי מחייכת ואומרת לי "את לא תאמיני איזה ילד מדהים הוא. בכל מוצאי שבת לפני שהוא נוסע לישיבה הוא מכין שקית של טופי. אני יודעת שהוא לא סובל ממתקים ובטח לא טופי ואז אני שואלת: 'ינקי מה זה?' והוא מחייך ואומר: 'אימא את יודעת תמיד יש יל או שניים שבוכים באוטובוס איך שאני נותן להם את הטופי הם נרגעים, וזה כל כך טוב לאנשים שבאוטובוס ולהורים שלהם.ראית כמה חסד אפשר לעשות עם טופי?' תגידי מי חושב על דברים כאלה?" ממשיכה מלי וכברשתי דמעות זולגות על לחייה. "ביארצייט של סבא של בעלי הוא נכנס לאיזה בית כנסת מרוחק מביתנו לתפילת מנחה ומה הוא רואה שם בפינה? שתיה ועוגיות ושלט קטן שאמור שהכיבוד מיועד לכל מי שיברך ויכוון לעילוי נשמת שם אביו. אחרי ברור קצר גלינו שזה הייתה יוזמה של ינקי. והוא קנה את הכיבוד מדמי הכיס שלו ועשה כך בכמה בתי כנסת בסביבה."
אני מביט במלי וגם עיניי מתמלאות דמעות. זוכרת את השיחות הארוכות שלי אתה. את הצער שליבה התקשה להכיל ואת הדאגה שליוותה את גידולו של הילד הזה.
"איך את מסבירה את זה?" אני שואלת בהערצה.
"אין לי מושג," היא ממלמלת, "חוץ מהברכה ההיא שממש מלווה אותו הייתה כנראה ברכה בהתמודדות האישית שלו שנתנה לו לב ועיניים לחשוב על אחרים להיות רגיש שלהם ולצרכים שלהם. הוא הילד שעושה לי הכי הרבה נחת." היא אומרת.
דפיקה קלה על הדלת וינקי נכנס פנימה. חיוך על שפתיו הוא מאותת לאמו לידו עומדבחור נחמד. "אמא תכירי, זה נחומי חבר שלי מהחיד,ר הוא פה השבת יש להם 'שולם זוכר' הזמנתי אותו לסעודה שלישית."
אמו מחייכת אליו ובעיניה זוהר אור. אני עוד לא מצליחה להשחיל מילה וכבר רואה את השניים עורכים ביחד את השולחן. מלי מובילה אותי למטבח ולוחשת. "הוא עורך אתו רק כדי לתת לו הרגשה של בן בית כדי שיוכל לאכול בלי בושה אחר כך.
"כן," אני אומרת מביטה בילד הדיסלקטי של חברתי ואומרת לה ולעצמי "כמה הורים היו מתברכים בדיסלקטי שכזה..."