נמצאים אנו בימים של תחילת השנה 'זמן אלול', מכל פינה ופינה חשים את ניחוח הדף החדש וההתרגשות של התחלה בעיצומה. אך נדמה שיותר מכל, אותם ההתחלות החדשות מקבלות ביטוי בשדה החינוך - בין התלמיד למחנך, שם כל שנה היא עוד בניין בנפשו הרכה של הילד האם יעלה ויצליח או שמא וכו' ממד הזמן הוא קריטי ולכן התחלה זו הזדמנות טובה להעריך ולהיערך כדבעי.
נעלה כמה פרקים שהתפרסמו בשעתו בקובץ ניב המורה מאת המחנך הרב שמואל קרליבך ע"ה, אודות מידת המסירות של המחנך, תחושת הבטחון העצמי, יעוד ושליחות, ותן לחכם ויחכם עוד.
א. מסירות
המסירות יסוד כל מעשה החינוך, על המורה לדעת שהצלחת תלמידו מותנית במידת המסירות שהוא מוכן להקדיש עבורו. עליו למצוא את הדרכים איך להתגבר על חוסר זמן, שהוא אחד הגורמים העיקריים לאי מסירות. עליו להקנות לעצמו תודעה חדשה, שבכל ערך חינוכי או לימודי נוסף שהקנה לתלמידו, זיכה בכך את עצמו, את תלמידו ואת כלל ישראל. עליו להרגיש שכשם שאין זה ביטול זמן, כשהוא עמל להביא טרף לבני ביתו, גם כל הזדמנות של הוספת לקח לתלמידו מהווה רווח של זמן ולא הפסד.
חז"ל מספרים (עירובין נד:) על רבי פרידא שהיה לו תלמיד שהיה שונה לו ד' מאות פעם עד שידע את לימודו. פעם אחת נצרך לדבר מצוה, ובכל זאת שנה לתלמידו את פרקו, אך הוא לא קלט. אמר לו רבי פרידא לתלמידו: מה יום מיומיים? השיב: מאז שאמר לי הרב שיש עליו דבר מצוה הסחתי דעתי, וכל הזמן אמרתי לעצמי: עכשיו יקום, עכשיו יפסיק. אמר לו: תן דעתך ואשנה לך שוב. חזר ולימדו ד' מאות פעמים אחרות. יצאה בת קול ואמרה לו: "רצונך שיוסיפו לך ד' מאות שנות חיים או שתזכה אתה ודורך לעולם הבא?" אמר: שנזכה אני ודורי לעולם הבא". אמר להן הקב"ה "תנו לו זו זו", ללמדנו עד היכן שיעור המסירות, גודל פריה, ורב שכרה.
המסירות אינה מסתיימת בשעות ההוראה בלבד. עליה לחול על מחשבתו של המורה ותמיד עליו להגות בלי הפסקה איך ובמה יוכל להועיל להם. חז"ל מספרים (ב"ב ח:) רב פגש את רב-שמואל בר שילת שהיה עומד בגן. אמר לו: עזבת את נאמנותך? השיב לו: זה שלש עשרה שנים שלא נראיתי וגם עכשיו דעתי עליהם - ללמדנו, שמסירות המורה מתבטאת גם בעת טיולו בגן.
כל זמן שאדם עוסק בהוראה, עליו לראות בה את יעוד חייו, ואם על מרעה הצאן לא יצא ידי חובתו אלא אם כן "ביום אכלני חורב" וכו', מלאכת ה' על כמה וכמה.
ב. התכשרות עצמית
אחת התכונות הנחוצות ביותר להצלחת המורה, הלא היא: היותו עובד בעצמו על אותם הערכים שבדעתו להקנות לתלמידיו. על מנת שהדברים היוצאים מפיו לא ישאירו רושם של דברים מתים, עליו להפיח בהם רוח חיים, ורוח חיים זו היא החיות שיש לאותם הערכים בו עצמו. אין שום הבדל במהות המדה שאותה הוא רוצה להקנות. בכל מדה ומדה עליו לבחון תחילה את עצמו מה היא שלימותו בה.
"אם דומה הרב למלאך ד' צ' יבקשו תורה מפיהו" - וכי יעלה על הדעת שכל אדם מסוגל למצוא רב כזה? אלא התנאי הוא, שהרב יהיה בבחינת "ישמרו דעת". אין מעלתו של זה שיבקשו תורה מפיהו בכך שהוא מלמד דעת, או מורה דעת אלא במה שישמור דעת, כלומר, שהוא עצמו "שומר" את ה"דעת" עבור עצמו. כי רק באופן זה הוא הרב הראוי אשר יבקשו תורה מפיהו. ואילו המורה שאמנם ידרוש מתלמידיו כל מדה נכונה, אבל הוא עצמו נהפכו אצלו דברים אלו לענין שבשיגרה, אם אין דרישתו מתלמידיו מהווה במדה לא- פחותה גם קריאה לעצמו, הרי דרישתו מהם תהיה כ"גוף בלי נשמה" אשר בודאי לא תחיה את בעליה.
ג. תחושת יעוד ואחריות
על המורה לראות בתפקידו יעוד. במלים אחרות: עליו להכיר את ערך וחשיבות תפקידו, הרי הוא נושא תפקיד כל כך מיוחד במינו, עד שאין מבטלין אותו אפילו לבנין בית המקדש, מאחר שבו תלויה במדה רבה דמותו הרוחנית של הדור הבא.
המורה בדרך כלל אינו שת לבו לעובדה, שבעצם תולים בו אמון אדיר, המתבטא בכך שהפקידו בידיו את נשמות הילדים, והעניקו לו סמכות שיש לה תוצאות מרחיקות לכת. ממילא הוא נושא באחריות עצומה שלא יוכל להתעלם ממנה.
משימת המחנך היא להשתדל לצאת ידי שמים, כי מלאכת הקודש היא. אי-לכך רע מאד המעשה, אם המורה יעסוק מחוץ לשעות ההוראה בעוד פרנסה נוספת, כי אז ישוה את מדת האחריות שיש לו כלפי תלמידיו למדת האחריות שיש לו כלפי הכפתורים שהוא מייצר, ונאמנותו תפוג (הוראה במוסדות אחדים שונה, כי כל מקום באחריותו עומד), ויתכן שלכך נגזר עליו מן השמים לבל יתעשר, כמו שאמרו חז"ל.
ד. בטחון עצמי
מבין התכונות החיוניות למורה על מנת שיוכל לשמש כמנהיג בכיתה, בולטות ביותר: בטחון עצמי, עקביות, תקיפות, יכולת התמצאות, וכושר החלטה.
"אל תגמגם"- הן בשטח הלימודי והן בתחום החינוכי. המורה חייב להופיע לעיני הילד כאדם היודע ברור מה שהוא רוצה ללמד, ומה בדעתו לדרוש. הילד מטבעו רוצה שינהיגו אותו. הוא מסכים בנפשו שהמבוגרים "ירצו" עבורו, ולכן גם מועטת התנגדותו לפקודות הגדולים, כל עוד ששכל ואינו מפותח. מציאות זו דורשת, שהמורה יתגלה לעיני הילד כאדם שאינו אכול ספיקות, על מנת שלא יתערער האמון שהילד נותן בו.
ואם בשטח הלימודי כך - בשטח החינוכי על אחת כמה וכמה. הילדים יכבדו את המורה שמגלה ומוכיח בהירות והחלטיות בדרישותיו. לא יהיה "אין ולאו רפיא בידיה", לא ידרוש דבר שיש להסתפק אם יוכלו לבצעו, אבל אם הכריע בדעתו (לאחר שיקולים מתאימים) שאכן דרישה זו במקומה, אזי יתבע אותה בכל התקיפות ובכל העקביות. כל כמה שהדברים ברורים יותר, תקיפים ועקביים יותר, יתן הילד בהם יותר את אימונו ויטיל פחות ספק באמיתותם. לא זו בלבד שהערכים יקלטו ביתר בהירות בתודעת הילד, אלא כל מעמד המורה יקבל יותר יציבות ואימון בעיני הילד.
ואל יטעה החושב, כאילו תקיפות מחד ואהבת הילד מאידך תכונות סותרות הן. לא זו בלבד שאינן נוגדות זו את זו, אלא הן משלימות אהדדי, שכן הילד רוצה לראות במורה צור שבו יוכל לבטוח, ואשר ידריכו נכונה ויוליכנו בדרך המוליכה אל המטרה הנרצית. אצל המורה החסר תכונות אלו, לעולם לא יגיע הילד לכלל הרגשת אימון ובטחון מלא, ומעמדו בעיני הילד יהיה מעורער.