"שבעים שמות קרא לישראל... נקרא נער שנאמר 'כי נער ישראל ואוהבהו'. נקרא רך שכן הוא אומר כי 'בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי'. נקרא ילד שנאמר 'ילד שעשועים'. (מדרש שה"ש זוטא)
היה היה פעם ילד. ילד שמח, עליז, תמים, ספונטני ומלא חיים. ילד, אשר ידה הארוכה של 'הנִראוּת החברתית' טרם הגיעה אליו, ונפשו עוד נותרה לו לפליטה, נקייה ומשוחררת מכל אותם כללים חברתיים ודרישות סביבתיות שמתכנתות כל יחיד איך להיות ובעיקר – איך להיראות.
עד כדי כך שהוא היה יצור כזה מיוחד, בלי שום מסכות.
הוא היה משוחרר מן התביעה האנושית לשלוף בכל רגע נתון פרצוף אחר מסל הפרצופים ולעטות על פניו "חיוך לפי הזמנה" או "ארשת בוגרת ונבונה"; "מבע רציני וחשוב" או "סבר מאזין וקשוב"; "הבעה מתנחמדת" או "ארשת מתלמדת"...
הוא היה חופשי מכל אלו; חף מכל מחויבות ותכתיב לחייך או להרצין, למתוח חיוך עד לאוזניים או להשאיר אותו רק בעיניים, לומר מילים בשטף או דווקא להותיר אותן בבטן...
היה היה פעם ילד. והוא היה באמת, הילד הזה. כי זה לא שיר או אגדה, זה אני וזה אתה; הילד הזה, שהתהלך בספונטניות מרוצה תחת כיפת השמים, והוא היה ילד כמותו ממש, כמו שהרגיש לו בתוך ליבו. הוא חייך וצחק כששמח לו. בכה כשבכה לו. דמע כשבאו לו דמעות. רצה כל מה שהתחשק לו לרצות. ולא הושפע מכל אותן תביעות שכל כך חוסמות מלהיות.
אבל כאן, כמו שכולנו יודעים, חל מפנה עגום בעלילה...
כי הנה, גדל הילד, ומסכי חייו החליפו צורה וצבע. מסכים תכולים, נקיים וזכים שאין בהם מאום מלבד ילד רך ורצונותיו הטהורים, התחלפו במסכים צבעוניים, רועשים וגועשים, שעליהם מרצדות דמויות רבות, גדולות ותובעניות – הורים, חברים, דודים ומלמדים. כל מיני יצורים ענקיים צובטי לחיים, זעופי מבט לא פעם ופעמיים, ותמיד מנופפים בכל מיני "נו'אים" – "נו, נו, נו" נוזף ומרתיע; "נו!" דורש וקצר רוח; "נו!!" נוקב ומפלח או "נווו" מקטין ומצניח.
ושם, ננס למרגלות כל אותם ענקיים ודרישותיהם, משתנה משהו בילד שלנו. כללים חדשים משתלטים על חייו, שואבים אותו מתוך גן עדן של תום ומטילים אותו למערכת כללים של "תן וקח" או "אל תהיה אחרת או תהיה רק כך"... ו"אבוי לך ואוי אם תשתמט או תשכח!!"
הילד בוהה במסכים המתחלפים, ולאט לאט מפנים שמשחק חייו עובר שינוי - ממתכונת של חיים בכיף אמתי למתכונת חירום של שרידה במצב מפלצתי.
פתאום לא אוהבים אותו סתם, כי זה הוא והוא כזה מתוק; פתאום בשביל לזכות לפיסת אהבה הוא צריך לעמוד בשורת משימות מכבידה; פתאום לא מתפעלים ממנו איך שהוא, כי הוא כזה מיוחד... להפך, נוזפים בו על מי שהוא ודורשים ממנו להשתנות ולעמוד בכל התבניות הנוקשות ואין לו שום ברירות אם ברצונו להמשיך לחיות...
ואם גדולות התבניות מכוחו ומיכולותיו? -שימתח את עצמו ויקרַע למידתן... ואם צרות התבניות מרוחו ומרצונותיו? -שיתכווץ ויצטמצם וייחנק לתוכן...
אין מה לעשות, אלו הם החיים. החיצוניות דורשת ייצוגיות ללא הרף. צריך לסדר תמיד חלון ראווה ראוי ומתאים והולם ועולה בקנה אחד עם כל הציפיות, אפילו אם ה'בפנים' אחר לחלוטין.
*
כך היה כל אחד מאתנו לשניים – ל"אני אמתי" ול"אני חברתי".
ה"אני החברתי" תפס את מקומו של הילד, הִשתלט עליו, הרחיק אותו מלהיות, חסם את פיו מלהתבטאות, שמר בכל הכוחות שחלילה לא יתגלה ויעשה בושות...
ועם כל רתימה נוספת של ה"אני החברתי" לסוס התכתיבים החברתיים, נדחק ה"אני האמתי" יותר ויותר פנימה, לעומקים חבויים יותר ומכוסים יותר וסודיים יותר, עד שהוא נקבר במעמקים נסתרים כמו פך שמן טהור שגנז את אורו ונעלם במחשכים.
השנים עברו, גדלנו והיינו למתבגרים ואחר כך לבוגרים ולמבוגרים. אבל בפנים, מתחת לכל הממדים – נשארנו ילדים.
והילד – ילד. כך, כמו שהוא, טהור וזך, מלא תום וחיוּת ורצונות. והוא כולו מייבב בתוך צינוק צר ואכזר, לשם דחקוהו ללא חמלה. כבול הוא בחושך. מיובש. רעב וצמא. בוכה ללא מלים על שנים ארוכות של 'להיות מה שאני לא'; של להיות בכוח מה שנחשב 'כן' בעיני אחרים. מייחל לרגע שישוב להאיר מאורו. משתוקק לשוב ולהיות כמותו.
מה יעלה בגורלו?
*
קרה לך פעם שנמסת מול איזה ילד טהור וחינני שתקע בך מבט? ותכף ומיד התפלאת על עצמך - מה זה היה לך?! אתה רגיל להיות קשוח ומרוחק. לא מתאים לתצוגה שלך, הפוזה הזאת של גחינה מלאת רוך, עד לחיו של ילדון כלשהו, וליטוף עדין ומתפעל כזה..
מה קורה לך? לְמה הנפש שלך יוצאת פתאום?
הנפש שלך יוצאת אליך.
פתאום, לרגע, נגלתה לך בבואה מצמררת של הילד הפנימי שבך, מבעירה בך את אותה נקודת אמת זכה מן הזכה.
כי הילד שממיס אותך כל כך, לא בא כי אם לעורר בך את הפעוט שבך. את מציאותך. את טוהר נקודתך. זה לא הילד שאתה רואה בחוץ, הבן או הנכד או האחיין או השכן; זה הילד הפנימי שדופק על חדרי לבבך, מתחנן לחיים.
ואתה, הבוגר - המשרת את כולם חוץ מאשר את עצמך - נושא עיניים הלאה, אל הילד שבחוץ. מחייך אליו. נהנה ממתיקותו. לא יודע כי יש בתוכך ילד רך וענוג, המחכה לבכות ממך את בכיו. לחייך בך את חיוכו. להזיל מעיניך את דמעתו. לשתוק דרכך את שתיקתו. לומר מפיך את מילותיו. לעשות בידיך את מעשיו..
וטוב הוא, ה'אתה' האמיתי, ויהודי הוא, ונקי וזך ומתוק וראוי והגון ויפה ונאצל ונאהב.
רק שכבר תחזור אליו.
*
אין צורך לחפש בחוץ, להתגעגע אל הבלתי קיים או אל הבלתי מושג; הכול נמצא בתוכך!
כל מה שאתה צריך זה להבין שיש בך ילד והוא היותר אמתי שלך. הוא בעצם הכי אתה. כמה שניסית להכחיש את קיומו ולהשתיק את קולו, הוא תמיד היה שם, מצווח ברוגזה על חרותו הגזולה. מחכה לך, שתשוב אליו ותיגאל אותו מרמיסה מתעלמת, ארוכת שנים. שתתיר את הכבלים שחוסמים אותו ותוציא אותו לחופשי.
כמו שבקודש הקודשים, מעל ארון ברית השם, היו פני כרוב, פני תינוק. כך גם במקדש הפנימי של כל יהודי, בקודש קדשים של כל נשמה ובית, ישנם פני כרובים טהורים, פני ילד!
וכשתבין שיש בך כזה ילד, גם תרצה לגלות אותו מחדש.
מהותו של ילד היא סוד התקווה וההתחדשות. "ילד" זו לידה תמידית. התחדשות רעננה רגע אחר רגע. כל רגע בודד, חדש הוא. טבעי, טרי, עתה בא. "אֵלֵד" זו אמירה על שם העתיד. אך "ילד" היא לידת הווה. חדש תמידי. מציאות בלתי מתיישנת, אלא מתחדשת ללא הרף.
פעם, כשהיית קטן ומפוחד, ויתרת על הילד. חשבת שאין בו צורך וכלאת אותו במרתפי הדחייה וההכחשה. אבל היום אתה מבין שבאותם מרתפים כלאת גם את עצמך, את הסקרנות שלך ואת ההתחדשות, את היצירתיות ואת הערנות, את ההכנעה ואת הפשטות, את התמימות, את האמון ואת עצם החיות.
היום אתה רוצה לשוב אל הילד שלך. להתיידד עם עצמך. עם פנימיותך. היום אתה מסכים לקבל את הילד כמו שהוא, עם הפדיחות שהוא עושה ועם הרצונות שהוא רוצה.
ואם תשכיל לשוב אל הילד, או אז תמצא בחייך סוף סוף שמחת חיים תמימה, אושר של ילד.
מבוגר אתה, אבל חיה את בגרותך המבורכת עם הילד שבך. חיה את חייך, ילד פנימי, היה מה שאתה. גש כבר אל חלקך בתורה, יהיה אשר יהיה, אבל שלך. קיים את מצוות ה' כפי הרגש הטבעי לך. אל תתבייש ותשתתק. אל תיבהל, אתה צודק. אל תחשוש. בכה כשכואב. צחק כששמח. חווה את העובר עליך, תן לו מלים ואמור אותן. שיר את השיר שלבך שר. שיר סתם, שאף פעם לא נגמר. שמבטא את הצליל שמבקש לומר: 'לעולם לא מאוחר. אף פעם לא נסגר.'
וכבר נתנבא זכריה הנביא (פרק ח') על ימות הגאולה העתידה: "כה אמר ה' צבא-ות. עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" – עוד יבוא כזה יום של גאולה עמוקה, יום שבו זקנים וזקנות היושבים ברחובות ירושלים עיר הקודש, יהיו גם כילדים וילדות משחקים! הילד שבהם לא יהיה מושלך ואזוק במרתפים אפלים. הם יחיו את חייהם בהתחדשות ובחיות, בדביקות נצח בשורשם הפנימי האמתי. קם בהם הילד ויחי.
היה נכון. מדויק. כנה. אמתי. היה שקוף. היה ילד, כזה, סתם.. חתור לשם.
כפי שרבינו התפאר לאמור: "עודני ילד. עודני וולד. עודני נשמה טרם רדתה לעולם."
הצגת כל התגובות