שלום, קוראים לי שירי, אני בת שלוש עשרה. אני כבר משועממת מהחופש אבל אני לא רוצה לחזור ללימודים. כשאני חושבת על הבית ספר, מתחיל לי פרפרים בבטן. אני לחוצה מהיום הראשון. מה אני אדבר עם חברות? כולן תעמודנה במעגל ותספרנה מה היה בחופש ואני גם ארצה לספר, אבל אני אולי אסמיק ואגמגם וכולן תגחכנה ותחשובנה שאני טיפשה. או שאני אגיד דברים מטופשים כי אני לא חכמה. אם אני אהיה מאד לחוצה אני פשוט אשב בצד ואצייר דמויות, כמו תמיד. בחופש לא יצאתי עם חברות כי חששתי שיצחקו על הבגדים שלי ואולי לא יהיה לי מה לדבר עם החברות. שבוע שעבר פגשתי חברה בחנות בגדים. היא חייכה אליי ושאלה אותי מה נשמע. היא רצתה להתחיל לדבר איתי, אבל אני התחלתי להזיע. חיכיתי שהזיעה תעבור, חששתי שאם אני מזיעה בטח גם הקול שלי יצא רועד ומוזר. היא חיכתה שאני אענה ועד שהצלחתי להירגע היא כבר הלכה. בטח היא חושבת שאני מוזרה או אולי אפילו משוגעת. האמת היא שחברות ממילא לא רוצות לצאת איתי. פעם שאלתי חברה אם היא רוצה לצאת איתי לקניות. היא אמרה שהיא לא יכולה היום. ראיתי עליה שהיא מתחמקת סתם. אני בטוחה שאם יעל הייתה שואלת אותה, היא בטוח הייתה יוצאת איתה. אז אני כבר לא מנסה לקרוא לחברות, וזהו. אבל מה שכן, נמאס לי עם הזיעה והלחץ מהחברות. גם אני מרגישה תסכול, לפעמים בא לי גם להנות לשיר ביחד, לבלות עם חברות, אני בלחץ שלא יהיו לי חברות לעולמים, אני מאד רוצה לשנות את המצב, איך עושים את זה??
קודם כל נקרא לתופעה בשם- חרדה חברתית- מהי?
שירי מתארת תופעה של חרדה חברתית. חרדה חברתית היא פחד ניכר או חרדה מפני מצב חברתי בו הפרט חשוף לבדיקה או ביקורת מצד אחרים. לדוגמה - שיחות פנים אל פנים, פגישה עם אנשים שאינם מוכרים, ו/או קיום של פעילויות שבהן אחרים יכולים לראות את האדם עושה פעולות, כמו הרצאה/דיבור בפני קהל, ואפילו אכילה או שתייה במקום ציבורי.
כפי ששירי מתארת חרדה חברתית מאופיינת בסימפטומים קוגניטיביים, פיזיולוגיים, רגשיים והתנהגותיים:
סימפטומים קוגניטיביים
אנשים עם חרדה חברתית מחזיקים באמונות ומחשבות שליליות לגבי עצמם והסביבה. אפשר לחלק אותן לשלושה סוגים:
1. אמונות שליליות לגבי העצמי - "האמת היא שחברות ממילא לא רוצות לצאת איתי, אגיד דברים מטופשים כי אני לא חכמה…"
2. סטנדרטים גבוהים ומוגזמים לגבי סיטואציות חברתיות - "חיכיתי שהזיעה תעבור, חששתי שאם אני מזיעה בטח גם הקול שלי יצא רועד ומוזר. ואולי לא יהיה לי מה לדבר עם החברות"- קיימת אצלה מחשבה שהשיחה תמיד חייבת לזרום ואסור לראות שהיא נלחצת.
3. אמונות לגבי ההשלכות האפשריות של אי-עמידה בסטנדרטים הגבוהים - "אולי אסמיק ואגמגם וכולן תגחכנה ותחשבנה שאני טיפשה", "בטח היא חושבת שאני מוזרה או אולי אפילו משוגעת", "חששתי שיצחקו על הבגדים שלי".
סימפטומים פיזיולוגיים
אנשים רבים המתמודדים עם חרדה חברתית חווים סימפטומים גופניים בזמן או לקראת התמודדות עם סיטואציה חברתית, כפי ששירי מעידה: "מתחיל לי פרפרים בבטן", "אסמיק ואגמגם…", "התחלתי להזיע", "נמאס לי עם הזיעה והלחץ". כן, שירי חווה את הלחץ בכל גופה. הלחץ הוא פיזיולגי ממש.
סימפטומים רגשיים
חרדה חברתית משפיעה על תחומי חיים רבים, ויכולה לגרום לסובלים ממנה להרגיש שהם לא חווים את החיים במלואם, ושאינם יכולים להגשים את שאיפותיהם הקוגניטיביות והחברתיות. בעקבות זאת יכולות להתעורר תחושות של עצב, וכו': "אני בלחץ שלא יהיו לי חברות לעולמים"
סימפטומים התנהגותיים
המרכיב ההתנהגותי הבולט בהפרעה מאופיין בהימנעות מסיטואציות חברתיות שונות, וכן בהתנהגויות הגנתיות. כלומר, דפוסי התנהגות שונים המסייעים להרגיש בטוח יותר בתוך הסיטואציה החברתית. לדוגמא: "אם אני אהיה מאד לחוצה אני פשוט אשב בצד ואצייר דמויות, כמו תמיד", "בחופש לא יצאתי עם חברות כי חששתי ש… ". התנהגויות אלו מפחיתות חרדה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך משמרות ומחזקות את ההפרעה.
אז איך נטפל בחרדה חברתית?
חוקרים שסקרו טיפולים שונים בחרדה חברתית מצאו כי הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא הטיפול הפסיכולוגי היעיל ביותר לטיפול בהפרעה. טיפול קוגניטיבי- התנהגותי מתמקד במודל הקוגניטיבי ובמודל ההתנהגותי: המודל הקוגניטיבי מדגיש את הנטייה לפרש פרשנות שלילית להתנהגות הסביבה, כמו סרוב ליציאה משותפת כדחייה. המודל ההתנהגותי מבטא התנהגות של הימנעות כחשש להיפגש עם תחושת הלחץ המקבעת את ההפרעה. כלומר, טיפול קוגניטיבי- התנהגותי מתמקד בזיהוי סימפטומים גופניים ולמידת טכניקות הרגעה, זיהוי מחשבות אוטומטיות ואמונות בסיסיות ואיתגורן וחשיפה הדרגתית למצבים מאיימים הדורשים דיבור ותקשורת. בא נפרק את הטיפול למרכיבים אלו:
הבנייה קוגניטיבית
אחד התהליכים המרכזיים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה חברתית הוא שינוי הפרשנות של גירויים שנתפסים כמאיימים, כמו סיטואציות חברתיות שונות. מטרת ההבניה הקוגניטיבית היא ללמד את הילד לזהות מחשבות ולהבין את הקשר ביניהן ובין ההרגשה וההתנהגות שלו, כדי לתקן חשיבה מוטעית ולהחליף מחשבות שליליות במחשבות רציונליות יותר. השיטה נשענת על ההנחה כי המחשבות האוטומטיות השליליות הקשורות באירועים מאיימים מספקות סיוע רב לשימור החרדה והעצמתה. מחשבות אוטומטיות מוגדרות כמחשבות תכופות ומהירות שנחוות כאמיתיות, וכשהן שליליות הן גורמות למצוקה.
ניתן לשנות את המחשבה האוטומטית בכמה דרכים:
דרך אחת היא לשים סימן שאלה בסוף המחשבה האוטומטית. למשל, אם מטופלת אומרת אף אחת לא רוצה להיות חברה שלי. נתרגל איתה לאמר: אף אחת לא רוצה להיות חברה שלי??
דרך שנייה היא ניסוח מחשבות חילופיות. לדוגמא: "אמנם החברות לא חיכו לי בכניסה לבית הספר, אבל חברה אחת התקשרה להתעניין אם אני מגיעה ושאלה למה אני מתעכבת".
ניתן לנתח מצבים חברתיים אחרים שאינם קשורים לילד, תוך ניסיון להפנות את הקשב באופן מכוון לרמזים נוספים הקיימים בסיטואציה. תחילה ניתן ללמד את הילדים למצוא מחשבות חלופיות, למצבים שאינם מעוררי חרדה, ובהמשך גם למצבים המעוררים אצלו חרדה.
ניתן לעבוד עם הילד על מתן סבירות לנכונות המחשבה הראשונית והמחשבה המתקנת. אפשר לעשות זאת באחוזים או במספרים מ-1 עד 10, או בדרך דומה. רצוי גם לאפשר לו לחשוב אם הוא יוכל להתמודד עם התרחיש השלילי שהוא חזה, ואם הוא זוכר שהוא או מישהו אחר התמודד בעבר עם מצב כזה.
מודל אפרת
ניתן לתרגל את כל האמור בהתאם ל'מודל אפרת': המודל מורכב מארבעה שלבים: אירוע, פרשנות, רגש ותגובה. מודל אפרת הוא אחד המודלים הנפוצים שמסבירים התנהגות אנושית, הוא מאפשר לבחון את המציאות בעיניים שונות ולהבין שהפרשנות האישית שלנו היא זו שמשפיעה על תפיסת המציאות על הרגש ועל התגובה שלנו בתוך המציאות.
ראשית נבחן את הסיטואציה עם הילד על פי המודל:
אירוע – החברים לא קראו לי למסיבה
פרשנות – הם לא אוהבים אותי ולכן לא קוראים לי.
רגש – עלבון, כעס, אכזבה, עצבות.
תגובה – התרחקות והתכנסות אל עצמי.
נסביר לילד כי התגובה הגיעה בעקבות רגש שנולד מהפרשנות. המטרה שלנו היא לשנות את הפרשנות בעזרת שאלות מנחות: מה באמת קרה? מה עוד יכול להיות שארע?-
אולי הם קראו לך ולא ענית בטלפון.
אולי הם נפגשו רק עם ילדים מאותו הרחוב
אולי המורה בחר אותם לתכנן מסיבה ולכן הם נפגשו.
תרגול המודל יכול להיעשות באמצעות שיחה, עבודה עם טבלת אפשרויות פרשנות ותגובה או כל דף תרגול אחר, משחק תפקידים, ניתוח מקרה של מישהו אחר, בעזרת סרטונים או סיפור.
ככל שהילד יגדיל את יכולתו לפרש אירועים חברתיים באופן חיובי, הוא יחווה רגש חיובי רב יותר, אשר יגדיל עוד יותר את היכולת שלו לראות יותר פרשנויות ויותר דרכי פעולה אפשריות בסיטואציות חברתיות איתן הוא מתמודד וכך יהיה ניתן לחשוף אותו למצבים חברתיים.
חשיפה
חשיפה למצב חברתי מאיים שהילד חווה במהלכה חרדה, היא מרכיב מרכזי בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה חברתית. חשיפה מתבססת בחלקה על ההנחה שעל המטופל לחוות את החרדה שמתעוררת במצב המאיים, כדי לחולל שינוי בתסמינים ההתנהגותיים והרגשיים. בהצגת החשיפה רצוי להדגיש כי ההימנעות ממצבים חברתיים משמרת את החרדה לטווח ארוך גם אם היא מקלה עליה בטווח הקצר. המרכיב ההתנהגותי בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי חושף בהדרגה את הילד, תוך שיתוף פעולה, בצורה רצונית, המאפשרת לילד שליטה למצבים מעוררי חרדה. באמצעות החשיפות הילד לומד שהוא מסוגל להתמודד עם הפחדים ושהסיטואציות החברתיות אינן מסתיימות בצורה השלילית שהוא חזה. כדי שחשיפה תהיה מוצלחת עליה לעורר חרדה, ועל הילד לחוש כי חרדה זו הולכת ופוחתת עם התקדמות התרגול. מטרת החשיפה ליצור התרגלות לסיטואציה מעוררת החרדה.
חשוב לבחור חשיפה שהילד יצליח לעמוד בה. אחרי החשיפה כדאי לשוחח עם הילד ולנתח אתו את התוצאות. האם הפחד בחשיפה היה גבוה כפי שהוא צפה מראש? האם אמנם התרחשה התוצאה השלילית שהוא צפה? האם הוא הצליח להתמודד טוב יותר ממה ששיער? מה יקרה לדעתו אם הוא ימשיך להתאמן על כך? בדרך כלל חשיפות במקרה של חרדה חברתית מתחילות לרוב בתרגול עם המבוגר המטפל ואחר כך בעולם המציאותי. חשוב להתקדם מעט בכל פעם, עם דגש על הכיוון יותר מאשר על הקצב. באמצעות החשיפה ההדרגתית ילמדו ילדים אלו שמצבים חברתיים אינם צריכים לעורר בהם פחד ובהלה וכך ייחשפו מעצמם למצבים חברתיים.
המאמר אינו מהווה תחליף לטיפול פרטני!