יש רגעים בהורות ששום ספר, יועץ או פורום אינטרנטי לא יכולים להכין אותנו אליהם. למשל, הרגע שבו הילד שלנו, עם מבט פסקני ומלא ביטחון, מודיע לנו: "אתם יותר אוהבים את אחי!". לא משנה מה עשינו קודם – הענקנו חיבוק, חילקנו שוקולד באופן סימטרי או אפילו קנינו להם צעצועים זהים – ההכרזה הזו תגיע. ואם חלילה נעז להכחיש? אל דאגה, הילד ינופף בהוכחות חותכות: "כי נתת לו קודם לשתות!", "כי לא צעקת עליו כשהוא שפך את כל הדגנים!", "כי הוא נולד לפנַי!". בשלב הזה, אנחנו מבינים שאין לנו באמת סיכוי לנצח, ומתחילים לתהות אם אולי פשוט עדיף להודות מראש ולהתחיל לנהל קמפיין בחירות צמוד בין האחים.
האם באמת יש ילד מועדף?
מחקרים פסיכולוגיים מראים שהורים נוטים, במודע או שלא במודע, להרגיש קרבה שונה לכל אחד מילדיהם. מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה (UC Davis) מצא כי עד 70% מההורים מודים שיש להם העדפה לאחד מילדיהם. עם זאת, זה לא אומר שההעדפה הזו קבועה או מוחלטת – היא יכולה להשתנות בשלבים שונים של החיים.
אבל כאן מגיע הטוויסט: כל ילד כמעט בטוח שההורים מעדיפים מישהו אחר. מחקר מאוניברסיטת קורנל מצא כי גם כאשר הורים מבטיחים שהם הוגנים לחלוטין, ילדים חווים תחושת העדפה שונה. כלומר, אם תשאלו את כל האחים מי מועדף – כולם יחשבו שזה לא הם. כך שבמקום אח אחד מועדף, יש בעיקר תחושת קיפוח אוניברסלית.
כיצד ילדים חווים העדפה הורית?
הדרך שבה ילדים מפרשים יחס שונה היא לא תמיד הגיונית. אם ההורים משקיעים יותר זמן בילד אחד כי הוא זקוק לעזרה בלימודים, הילד השני עלול לפרש את זה כ"הם אוהבים אותו יותר". אם אח אחד חוטף יותר עונשים – זה כי ההורים מציקים לו. אם הוא מקבל פחות עונשים – זה כי הוא הילד המועדף. בקיצור, לא משנה מה נעשה, תמיד יהיה מישהו לא מרוצה.
השפעות ההעדפה (או תחושת ההעדפה) על האחים
אם תחושת חוסר השוויון חזקה, היא עלולה להוביל לקנאה, תחרותיות ואפילו לריחוק בין האחים. מחקר שהתפרסם ב-Journal of Marriage and Family מצא שתחושת העדפה הורית בגיל ההתבגרות יכולה להשפיע על מערכות היחסים המשפחתיות גם בבגרות. ילדים שהרגישו פחות מועדפים נוטים להתרחק יותר מהמשפחה בהמשך החיים.
מצד שני, "האח המועדף" לכאורה גם לא יוצא תמיד נשכר. לעיתים, הציפיות ממנו גבוהות יותר והוא עלול להרגיש לחץ להצליח או להיות "הילד הטוב". תוסיפו לזה גם את חוסר החיבה מצד שאר האחים, וקיבלתם עסקת חבילה לא פשוטה.
איך הורים יכולים לטפח שוויון ולמנוע קנאה?
החדשות הטובות הן שאפשר למתן את התחושות הללו וליצור בית עם איזון רגשי טוב יותר. הנה כמה טיפים שיעזרו:
- יחס מותאם, לא בהכרח שווה – כל ילד זקוק למשהו אחר, ולכן חשוב לתת לכל אחד את מה שהוא צריך, גם אם זה נראה מבחוץ לא שווה בדיוק.
- לא להשוות בין הילדים – "למה אתה לא כמו אחיך?" הוא המשפט הכי גרוע שאפשר להגיד לילד. זה רק מגביר תחרותיות ומקטין את תחושת הערך העצמי שלו.
- זמן איכות אישי – הקדשת זמן לכל ילד לבד (אפילו חצי שעה של משחק, שיחה, או יציאה לסיבוב) יכולה לחולל פלאים בתחושת השייכות.
- לתת לכל ילד תפקיד ייחודי במשפחה – במקום שכל אחד יתחרה על אותה משבצת, אפשר לעזור להם לפתח זהות ייחודית: "אתה האמן של המשפחה", "את אחראית ההומור", "אתה המומחה לטריקים".
- לזכור שגם ההורים אנושיים – לפעמים אנחנו באמת מתנהגים אחרת כלפי כל ילד, וזה בסדר. כל עוד יש תקשורת פתוחה והכרה בתחושות של הילדים, אפשר למנוע הרבה מאוד תסכולים.
אז האם יש ילד מועדף? ייתכן. האם הילדים יחשבו שיש? כמעט בוודאות. אבל החדשות הטובות הן שהורים יכולים לשלוט בתחושות האלו וליצור סביבה ביתית מאוזנת יותר. בסוף, כל עוד כל ילד מקבל אהבה, תשומת לב ותחושת שייכות, לא משנה מי "נבחר" – כולם מנצחים.
והכי חשוב: אם אחד הילדים ישאל אתכם אם אתם אוהבים אותו יותר – תמיד תחייכו ותענו: "אני אוהב אותך כמו השוקולד האחרון במקרר – לא מגלה לאף אחד, אבל הוא הכי טעים בעולם".
