ההתמודדות עם הפרידה: "קשה לי אבל לילדה פחות"
כמה מהאימהות שיתפו בקושי הראשוני של שליחת הילדה לצהרון, אבל רוב האימהות גילו מהר מאוד שהילדים דווקא נהנים מהחוויה החברתית והתעסוקה בצהרון. כך למשל, אסתר סיפרה על ההקלה שלה כשחברות ושכנות של הילדה דופקות בדלת בשעות אחר הצהריים ומבקשות לשחק עם בתה, כשהיא עדיין בצהרון: "אני יודעת שלילדה שלי לא משעמם בצהריים" היא שיתפה. התפיסה הרווחת היא שהילדים, כשהם קטנים, מוצאים תעסוקה ומרגישים מסופקים מהתעסוקה בצהרון. אימהות רבות הדגישו גם את ההנאה מנושא ההזנה. כך למשל אפרת שיתפה: "הילדה שלי לא הסכימה לאכול כלום, בצהרון, בזכות האווירה החברתית סביב האוכל, היא התחילה לאכול". אימהות נוספות אמרו: "אני יודעת שיש לה אוכל מבושל מבושל והיא אוכלת. לצערי זה לא היה קורה אחרת..."
אמונה ותפילה
מעבר לאספקטים הטכניים והחברתיים, חלק מהאימהות ביטאו תחושת ביטחון ואמונה שאלו האילוצים וזה מאת ה' וזה מה שטוב לילדים. כך יעל, למשל, תיארה שינוי תפיסתי שהגיע מתוך הבנה שהשתדלות שלה בעבודה ובחינוך הילדים היא חלק מתהליך שלם שבו הקב"ה דואג לכל דבר במקומות שהיא לא יכולה להשפיע. "שינוי תפיסה כזה יכול לעזור," היא אמרה, והוסיפה כי תפילה מתמדת היא חלק בלתי נפרד מהאימהות שלה.
איזון בין הבית והעבודה
מצד אחד, כמה מהאימהות שיתפו על הרצון להיות בבית עם הילדים לאורך כל היום. ברכה הזכירה את החשיבות של קרבה פיזית, במיוחד עבור הקטנטנים, שמרגישים בטוחים כשהם רואים את אמא בבית, אפילו אם היא עסוקה בעבודות הבית. אבל מנגד, רוב האמות מבינות שהן לא יכולות להיות שם תמיד, גם אם היו רוצות. כך למשל, אסתר שיתפה איך כמה שעות עם אמא אחרי צהריים יכול להיות ממצה: "אמא שעובדת בבוקר- היא רק עובדת, ואחרי צהריים היא עם הילדים ורק איתם".
צהרונים היום לעומת העבר
עוד נקודה מעניינת שעלתה בדיון היא הבדל בין צהרונים בעבר והיום. רחל הזכירה איך פעם היו נוהגים לקרוא לצהרון "צערון" בגלל הכאב שגרם לילדים לראות את חבריהם עוזבים מוקדם. היום, עם השינוי החברתי שבו רוב הילדים נשארים בצהרון עד שעות אחר הצהריים, הילדים חווים זאת אחרת. למעשה, הורים שמגיעים מוקדם לקחת את הילדים נתקלים בתגובות מהילד כמו "אמא! את מגיעה מדי מוקדם! אני רוצה להישאר עד הסוף כדי לא להפסיד את המשחקים".
זמן איכות על פני הכמות
כמעט כל האימהות בדיון דיברו על החשיבות של איכות הזמן עם הילדים. אביגיל הדגישה כי כאשר היא עם הילדים היא "איתם לגמרי", ולא מבצעת את עבודות הבית כמו אימהות אחרות שלא עובדות או עובדות שעות ספורות ביום. אפילו כשהיא עייפה, היא יושבת לידם על הרצפה ומשחקת איתם. האימהות שיתפו כי גם אם הילדים נמצאים בצהרון היום, בשעות המעטות שנשארות– חשוב שהאמא תהיה נוכחת בצורה מלאה, ולא תבזבז את הזמן הזה על מטלות.
נקיפות מצפון או מציאות?
אחת הסוגיות הכואבות שהאימהות העלו היא תחושת האשמה שמלווה את ההחלטה לשלוח ילדים לצהרון. חדווה, למשל, שיתפה בתחושות כי אילו היא הייתה ילדה היום, הייתה בוחרת להישאר בצהרון בגלל ההפעלות והחברה. לעומתה, נעמי תיארה את הקושי שחוותה כילדה קטנה בצהרון. כולן הסכימו שזו המציאות היום ואין הרבה ברירות. חלקן הוסיפו גם את ההבנה שתפילה והכרת המציאות הן הכלים הנכונים להתמודד עם המצב. בסופו של דבר, הדיון הסתיים בהבנה שאין "נכון" אחד: כל אמא צריכה למצוא את האיזון שמתאים לה ולמשפחתה.
לסיכום: השילוב הבלתי אפשרי?
המציאות מחייבת אותנו לעשות החלטה, גם כשלא כל כך נוח לנו איתה. אימהות רבות מוצאות את עצמן עובדות מחוץ לבית, ולא בגלל שהן רוצות, אלא מכורח המציאות הכלכלית. הצהרונים מספקים פתרון מתאים הן עבור הילדים, שמוצאים שם חברה ותעסוקה, והן עבור ההורים, שמרגישים שהמסגרת הזו מאפשרת להם להיות אימהות טובות יותר בזמן שהן בבית.
