יש משפט כזה שאומר "שעמום הוא אם כל ההמצאות". והוא כנראה הומצא על ידי הורה מותש שהילדים שלו בנו מכונת זמן מקרטון, נייר דבק ודבק פלסטי באמצע הסלון.
אבל היום, בעולם שבו הגירויים קורצים מכל עבר – השעמום נתפס כאויב. כהורים, יש לנו מין דחף בלתי נשלט להפוך כל רגע פנוי של הילד לחגיגה: חוגים, סדנאות, הצגות, פעילויות מדע... ואם הילד מעז לפלוט "אמא, משעמם לי" – מיד קופצת בליבנו תחושת אשמה איומה, כאילו נכשלנו בתפקידנו כהורים.
אז הגיע הזמן להירגע. נשימה עמוקה. חדשות טובות: שעמום הוא לא אויב. הוא חבר. ולא סתם חבר – אלא מורה לחיים.
למה בכלל צריך ללמד ילדים להשתעמם?
מחקרים מראים כי השעמום הוא לא אויב – אלא קרש קפיצה חשוב ליצירתיות, להתפתחות רגשית ולפיתוח יכולות פתרון בעיות.
מחקר רחב ומעניין שנערך על ידי ד"ר סנדי מנינגר (Dr. Sandi Mann) מאוניברסיטת סנטרל לנקשייר באנגליה (2014) מצא כי כאשר אנשים נחשפים למשימות מונוטוניות ומשעממות (כגון העתקת מספרים), הם מפעילים יותר את הדמיון והיצירתיות כאשר נדרשים אחר כך להמציא שימושים חדשים לחפצים פשוטים.
מנינגר טענה שהשעמום יוצר מעין "דחף פנימי" להפעיל חשיבה דמיונית כתגובה לחוסר עניין בסביבה.
יחד עם זאת, חשוב לדייק:
המחקר הזה בדק תגובה לעיסוק מונוטוני, ולא בהכרח מצב של חוסר תעסוקה מוחלט – מה שמאפיין יותר את השעמום אצל ילדים בבית.
אבל מחקרים אחרים משלימים את התמונה:
סקירה שפורסמה ב-Academy of Management Discoveries בשנת 2019 מצאה כי שעמום מעורר אנשים לחפש חוויות חדשות, משמעויות חדשות ותחושת תכלית. כלומר, שעמום מניע אותנו לא רק להיות יצירתיים, אלא גם לחפש עיסוק עמוק יותר ומשמעותי.
מחקר נוסף של ד"ר ג'ון איסטרווד (Dr. John Eastwood) מאוניברסיטת יורק בקנדה, אחד החוקרים המרכזיים של תחום השעמום, מצא כי שעמום ממושך מפתח יכולות של ויסות עצמי — כלומר, ילדים (ואנשים בכלל) לומדים לנהל את רגשותיהם ולהפוך ליוזמים ואחראיים יותר כשהם נאלצים להתמודד עם שעמום ולא לברוח ממנו.
ובמילים פשוטות: כשמשעמם, המוח מחפש לעצמו תעסוקה – וממציא עולמות.
אז בפעם הבאה שהילדה שלכם בוהה בתקרה ומודיעה שאין לה מה לעשות, אתם לא כישלון. להיפך – אתם נותנים לה פלטפורמה מנטלית לפתח את הסטארט-אפ של חייה.
מה ילדים מרוויחים מהשעמום?
פיתוח יצירתיות: ילד שלומד לייצר לעצמו תעסוקה ימציא סיפורים, משחקים, או ייצור מהפך אמנותי במגירת כלי הכתיבה.
חיזוק סבלנות והתמודדות עם תסכול: לא כל צורך נענה מיד – וזה בסדר. גם במבוגרות לא מחלקים לכולם קרמבו כל דקה.
היכרות עם עצמם: כשהם לא מוסחים על ידי גירויים חיצוניים, ילדים מגלים מה באמת מעניין אותם – ולא מה שמוכתב מסביב.
למה אנחנו חשים תחושת אשמה?
כי התרגלנו לחשוב שלהיות הורה טוב זה לספק 24/7 תוכן איכותי ומעשיר ותעסוקה מושכת ואיכותית.
אבל האמת היא, שלהציב גבולות ולתת לילד מרחב משעמם זה לא חוסר אכפתיות – אלא חינוך אמיתי. ממש כמו שלא נכניס לילד סוכרייה כל פעם שהוא מתלונן שהוא רעב (נכון? נכון???), כך גם לא נספק לו בידור מידי בכל רגע של שעמום.
איך עושים את זה בפועל?
1. לא למהר להציל
כשילד אומר "משעמם לי", תגידי בנונשלנטיות (רצוי תוך כדי לגימת קפה): "איזה יופי! תראה מה תמציא עכשיו."
אזהרה: ייתכנו גלגולי עיניים. זה סימן מעולה. זה אומר שאתם בדרך הנכונה.
2. לספק כלים – לא תוכן
הניחו חומרים: דפים, צבעים, קופסאות ריקות, בדים ישנים – ותנו להם להשתמש בהם כרצונם.
רעיונות שנולדים מתוך "שום דבר" הם אלו שנשארים בזיכרון.
3. לשדר בטחון
אם אתם משדרים חרדה ("אוי, אוי, מה נעשה??") הילד יאמין ששעמום הוא מצב חירום.
אם אתם משדרים שלווה ("שעמום זה בסדר גמור"), הוא ילמד ששעמום הוא עוד חלק טבעי מהחיים.
4. להתאפק מלהכניס מסכים
קל להושיט אייפד ולהגיד "רק חצי שעה" – אבל חצי שעה הופכת מהר לשעה, ואז לשעתיים... ופתאום הילד לא זוכר בכלל איך זה להעסיק את עצמו לבד.
תנו מקום לשעמום האמיתי, הלא דיגיטלי. הוא בריא יותר מכל סדרת אנימציה.
אז אם אתת חשים אשמה כשהילדים שלכם יושבים לפעמים ובוהים באוויר – קחו נשימה עמוקה. במקום תוכנית אומנותית יומית, תעניקו להם את מתנת היצירתיות, הסבלנות, והיכולת להתמודד עם החיים בעצמם.