צו החיים - "תן וקח", כך נברא העולם: שכל אדם יהיה משפיע ומקבל, ומי שאין בו שניהם כאחד - הריהו כאילן סרק. (ר' יצחק מזידיטשוב)
להסכים לקבל - זאת כשלעצמה הנתינה הגדולה בין שני בני זוג! וכשאנו לא מאפשרים לעצמנו לקבל, אנחנו בעצם לא מאפשרים לצד השני לתת, ובמצב כזה מערכת היחסים אינה מאוזנת, אנחנו כל הזמן מתלוננים והצד השני הופך להיות בעינינו אגואיסט, חסר התחשבות, חושב רק על עצמו וכו'.
אם רק נתבונן, נמצא שבעצם מי שכאן "חסר התחשבות", זה אנחנו בעצמנו. במובן מסוים, אנחנו במצב של "מאד רוצים לקבל", במיוחד מבני הזוג שלנו ובפועל אנחנו לא נותנים לעצמנו לקבל באמת. ככל שאנחנו יותר בנתינה, כך הצד השני פחות יכול להיות בנתינה כלפינו. ככל שאנחנו פחות מאפשרים לעצמנו לקבל, כך גובר הרצון יותר ויותר לקבל, אך לא באמת מאפשרים זאת. מציאות זאת יוצרת מחול של שני בני הזוג בעודם חשים אי שביעות רצון הדדית בקשר ובחיבור ביניהם.
אחת התובנות המעניינות על מהותה של הזוגיות המודרנית היא שתחושת הסיפוק ביחסים בין בני הזוג קשורה בעיקר לחוויה הרגשית, יותר מאשר לחלוקת התפקידים ביניהם.
מה קורה בזוגיות ובמשפחה, כשאנו נותנים "יותר" ומקבלים "פחות" ולהיפך, מה קורה כאשר אנו נותנים פחות ממה שאנו מקבלים, או כאשר אנו נותנים "המון", אך לא את מה שהשני זקוק לו? האתגרים העומדים בפני זוגות השואפים ליחסים הוגנים ושוויוניים – הם כי לרוב בני אדם מרגישים בנוח במערכות יחסים שמתקיים בתוכן איזון בין מה שאנו נותנים לבין מה שאנו מקבלים.
הדדיות בנתינה וקבלה יוצרת ומהדהדת בתוכנו תחושת שוויון ונורמה רצויה ומקובלת המכבדת את שני הצדדים, הצד הנותן והצד המקבל. בדרך כלל, ניתן להבחין שנתינת יתר בזוגיות ללא קבלה עלולה לפגוע וליצור מערכת יחסים תלותית המלווה בחוסר כבוד בין בני הזוג. כשצד אחד כל הזמן מקבל ללא הפסקה ואילו הצד השני בתחושה שהוא כל הזמן מבזבז אנרגיות על נתינה, על ריצוי הצד השני ועל הניסיון להוכיח כי הוא הטוב ביותר מבין השניים.
כאשר מופר האיזון ומסתבר שצד אחד משקיע הרבה יותר, נוטל על עצמו תפקידים רבים יותר, נושא על כתפיו את רוב העול, מעניק הרבה יותר רגש, מביע ומחזר יותר אחרי הצד השני - נפגעת תחושת הכבוד העצמי ואת מקומה תופסים העלבון והכעס ויוצרים יחדיו תחושת תסכול רב.
זוגיות בריאה וקיומה לאורך זמן היא אחת המשימות המורכבות ביותר בחיינו כבני אדם. לעיתים, מה שחסר לנו, חסר גם לבני זוגנו, אך לא תמיד אנחנו יודעים לשבת ולשוחח על המחשבות שלנו עם בן/בת הזוג, בעוד זה הדבר המומלץ ביותר לעשות, לפתוח בשיח כנה ומרגשת על תחושותינו בתוך המערכת הזוגית, מה חסר לנו בכדי לשדרג את הקשר, אולי מאז שנישאנו עברו שנים רבות, התרחבה המשפחה, חלו שינויים בחיי המשפחה.
גם אנו כבני אדם עוברים מצבי חיים ומשתנים צרכינו לעיתים. מה שאהבנו פעם אינו בהכרח אהבתנו גם בהווה, לכן כדאי לשתף את בני הזוג במחשבותינו, בשינויים פנימיים שעברנו, ברצונות אחרים שהתהוו עם השנים.
איך נדע לעשות איזון בין נתינה לקבלה?
אם איננו יודעים כיצד בדיוק להעניק ולקבל, ניתן לעשות זאת בדרך של חשיבה בהיפוך. עלינו לחשוב מה היינו רוצים לקבל מבן זוגנו, מה היה גורם לנו להרגיש טוב יותר. בד"כ תחושות בני הזוג נמצאות על פלטפורמה משותפת, אף שלעיתים בנקודה אחרת או שונה מעט, אך עדיין על אותו הציר.
מי שמשקיע ואפילו בקטנות, במקביל גם יקצור את הפירות. פינוק הדדי הוא דרך אפקטיבית להעצים ולמנף את הזוגיות למקום טוב יותר. ערך השוויון ביחסים בין בני הזוג אינו רק הוגן מהבחינה המוסרית, אלא יש בו ערך פסיכולוגי חיובי בשמירה על תחושת חיבה ורצון להישאר בתוך המערכת לתקופה ארוכת טווח בשלווה ונינוחות.
ולסיום, קשר זוגי יציב ובעל חוסן, מבוסס על טיבה של השקעה הדדית נכונה, המושתתת על נתינה ועל קבלה. זוגיות אינה מתפקדת כאשר היא מבוססת על קיום הציפייה רק לקבל מבלי לתת.
הצורך בהדדיות מוטבע בנו מילדות מוקדמת, כל חיינו אנו כמהים לקבל יחס חם, גם אם לא סיגלנו את עצמנו לבקש, הוא אשר פותח את ליבנו להעניק בחזרה.
הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחה, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות