שלום, אני מאיר (36) נשוי לרבקי (34).
תמיד אני זוכר את עצמי, כאחד מוצלח כזה, אחד שכל דבר שאמור להיות - יהיה לו. לא זוכר את עצמי ממתין למשהו יותר מדי, התרגלתי תמיד ליטול חלק מהצלחות בחיי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל למשהו אחד לא זכיתי גם אחרי 5 שנות נישואים:
בכל התקופה הזו, דאגתי להודות על מה שיש לי: אישה טובה ומיוחדת, דירה שזכיתי לרכוש, וסביבת משפחה אוהבת ותומכת. הייתי מקפיד לעשות מהלימון לימונדה, ותמיד נותן הרגשה שהשנים הללו הם מתנה מצד הקב"ה להכיר את אשתי טוב יותר, ולחזק את הקשר בנינו.
במשך התקופה הזו היו סיטואציות שלא אשכח. אני הולך לי עם אשתי ברחוב, ואז אני פוגש איזה חבר שהתחתן אחריי בשנתיים, עם עגלה ועוד ילד שזה עתה התחיל ללכת. יש את הרגע הזה, שהם מגיעים לשאלה, ממנה תמיד אני חושש: "כמה ילדים יש לך?", ואני מחפש את המילים הנכונות והפחות מביכות לומר לו, שאין לי עדיין.
אבל לאחר 5 שנים, כבר לא יכולנו יותר.
הציפייה הייתה גדולה, והמתנו בדריכות לבשורה הטובה. ואז הגיעה התקופה שהתחלתי לחלום חלומות מרוב הציפייה שלי
לזכות בפרי בטן.
באחד החלומות חלמתי שאני מחזיק תינוק יפה תואר, שמחייך לי חיוך גדול. החלום היה כל כך חזק ואמיתי, שהרגשתי שאני במציאות הזו. אני זוכר גם שאמרתי בחלום לאשתי: "אני לא מאמין שזה קורה לנו, כמה חיכינו, כמה ציפינו, ברוך השם", ואז קמתי בבהלה שהעירה את אשתי.
לא רציתי לשתף אותה בתוכן החלומות בכלל ובחלום הזה בפרט, חששתי שזה ילחיץ אותה. הפכתי צד והמשכתי ומלמלתי בלחש: "אנא ממך ה', תגשים לנו את זה כבר, אנו רוצים לממש את זה".
גם כשהיינו מגיעים לשבת להוריי או להוריי אשתי, שמנו לב למבטי הרחמים של כולם עלינו. בפרט אם אחד האחיינים שלי היה מגיע אליי, והייתי מרים אותו ומשתעשע עמו, המבטים היו מלאי חמלה, ואותנו זה היה שובר עוד יותר.
כל שאלה בנושא הזה שהגיעה המון פעמים מתמימות, גרמה לנו לצביטה בלב, גרמה לנו להרגיש הלא מוצלחים שלא מספקים את הסחורה. ידענו שזה מגיע מתום לב, אבל הקושי היה גדול מאוד.
שלוש שנים אחרי הנישואים החלטנו לבדוק מה הבעיה. הלכנו לרופא אחד שליווה אותנו תקופה קצרה, ועדיין ניסיונותיו לא צלחו. אחר כך המשכנו לעוד רופא, גם דרכו עדיין לא זכינו לבשורה לה ציפינו. כך עברנו שלושה רופאים, ועדיין לא זכינו.
הייאוש נכנס אלינו, והחל לכרסם את התקווה שעוד הייתה בנו.
יום אחד הגעתי הבייתה, וראיתי את רבקי בוכה. זו הייתה תקופה שדוד שלה היה מאוד חולה, הבנתי מהבכי שלה שהוא נפטר חלילה. "קרה משהו לדוד יוסף?", שאלתי. "לא" ענתה רבקי. "אז מה קרה יקירה?", שאלתי בדאגה. ואז היא אמרה בכאב: "מתחיל להיות לי קשה מאיר, אני לא מפסיקה לחשוב על זה. אני כל כך רוצה להחזיק תינוק כבר, מה קורה לנו?".
לא היה לי מה לומר, פשוט ישבתי לצידה, ובכיתי יחד איתה.
ואז, היא סיפרה לי, שאמא שלה סיפרה לה על רופא אחד בצפון הארץ, שמתמחה מאוד בילודה ויש לו אחוזי הצלחה גבוהים. "אולי ננסה אצלו גם?". אכן, התקשרנו אליו בכדי לקבוע תור, התור הקרוב היה לעוד חודשיים בשעה 10.00 בבוקר.
חודשיים עברו, יצאנו מהבית כבר בזריחה עם תקווה גדולה, בכדי לא לקחת סיכון. לאחר שעתיים וחצי נסיעה, התחלנו בחיפוש מפרך אחר חניה. התייצבנו במרפאה שלו בשעה 10.15. כשזוג אחד יצא מחדרו, אנחנו נכנסנו פנימה. הוא הביט בנו ושאל לשמנו. כששמע את השם שלנו אמר בקרירות: "אתם באתם באיחור, תחכו לסוף אולי אקבל אתכם".
"דוקטור, אנחנו אחרנו רק ברבע שעה, ועוד באנו מתל-אביב, פשוט לא היה חניה ו...", ואז הוא עצר את שתף דיבורי ואמר בכעס ובקול שנשמע גם בחדר ההמתנה: "תקשיב איש צעיר, אין לי זמן לסיפורים שלך, ואני לא אחראי למחדלים שלך. חוסר האחריות שלכם צריך טיפול לפני הכל, ואם אקבל אתכם בסוף תגידו תודה. צאו החוצה בבקשה".
אשתי שהייתה במצב רגיש ממילא, קפאה על מקומה, ויצאנו ממנו בבושת פנים. היינו בהלם מוחלט, מעולם לא נתקלנו בהתנהגות שכזו. אבל הבנו שאנחנו צריכים אותו, אז המתנו בסבלנות.
בשעה 13.00 הוא קיבל אותנו.
הוא שאל את אשתי כמה שאלות בטון דיבור קריר ותקיף. אשתי הוסיפה פרט שהוא לא שאל עליו. "לא שאלתי את זה, אין צורך לענות על דברים שלא שאלתי", אמר בתקיפות. הוא נתן לנו כמה בדיקות, ולפני שיצאנו ביקש: "תקבעו תור אצל המזכירה לעוד שבועיים, ותגיעו בזמן. כי בפעם הבאה, לא אקבל אתכם".
בדרך חזרה לבית ראיתי את פניה של אשתי מלאות בכאב. "אני לא רוצה להגיע אליו יותר, אין חשק לראות פרצוף כזה, במצב כזה", אמרה בכאב. אמרתי שאני מבין אותה, אבל כשצריכים מישהו צריך ללכת לפי הקריזות שלו, ואין מה לעשות. אבל המצב של אשתי לא היה פשוט, ורק אחרי שכנועים היא נעתרה לבוא בעוד שבועיים.
בביקור הבא לא לקחנו סיכונים, הקדמנו והמתננו לתורנו. כשנכנסנו, הוא ביקש את ניירת תוצאות הבדיקות של אשתי, אבל אז אשתי גילתה שהבדיקות שהיא הכינה מהלילה שלא נשכח, נשארו על השולחן בבית. הד"ר הביט בנו בפנים זועפות ואמר: "תעשי לי טובה, תתחילי להתאפס על עצמך, שתרצי באמת להיות אמא תגיעי לכאן, עכשיו תצאו בבקשה".
"רגע, ד"ר, אני רוצה לבקש משהו", פתחה רבקי בדברים, "אנחנו במצב לא פשוט כבר תקופה מאוד ארוכה, ומתמודדים יחד ולא קל לנו, אני אשמח אם תוכל לנהוג איתנו יותר בעדינות...", אמרה בתחנונים כשדמעות מתאספות בעיניה העצובות. "אה... סליחה גברתי, אל תנהלי אותי, ואל תטיפי לי מוסר, תקבעו תור לעוד שלושה חודשים ותחזרו על הבדיקות שוב. עכשיו תצאו בבקשה כי אנשים ממתינים בחוץ, שלום".
עבורי זה היה יותר מדי, זה היה רגע לפני שבירת כלים. "רגע, אם נשלח את הבדיקות שלנו בפקס מהמרפאה שלנו, זה בסדר?", שאלתי כשאני נושך שפתיים. "לא, זה לא בסדר כי התור שלכם כבר הסתיים".
ללא מילים יצאנו מהמרפאה בבושת פנים.
כל הדרך אל הרכב רבקי התייפחה, לא היה לי מה לומר, גם אני הייתי מבולבל ומותש. "מה הוא רוצה מאיתנו?", שאלה רבקי בקול בוכים. "אני רוצה להיות אמא יותר ממה שהוא חושב", אמרה בבכי. "את תהי אמא יחד איתי, בקרוב ממש רבקי. אולי הקב"ה רוצה שנעבור את זה, אולי זה חלק מהתהליך?!", אמרתי בהשתנקות עם נימת נחמה.
מיד טלפנתי למרפאה שלו לקבוע תור שוב. המזכירה הסבירה שהסיבה להמתנה של שלושה חודשים היא, כי הד"ר טס למרפאה שלו בחו"ל לקבלת קהל. קבענו תור והמתנו בשקיקה לסיכוי הזה, להיות הורים.
חודש אחרי קרה הדבר שלא היה בכלל במחסן החלומות שלנו.
רבקי לא חשה בטוב. לאחר בדיקות כלליות בקופת חולים, שמענו יחד את הבשורה אליה ציפינו כל כך:
"את בהריון!".
עמדנו יחד בחדר האחות, בוכים ולא מאמינים על הבשורה אליה חיכנו כל כך הרבה. האחות לא הצליחה להסתיר את התרגשותה ואת דמעותיה, וניגבה אותם בחיוך של אושר. לא היה לנו יום שמח ומאושר כזה, מעולם.
מקופת החולים נסענו לכותל המערבי, להודות בדמעות להקב"ה על החסד שעשה לנו, ובתפילה להמשך הריון תקין. משם הלכנו יחד לאכול משהו מתוק אחרי רגע מתוק, ואז אמרתי לה:
• • •
מבחינתי זה היה ברור, ראיתי את הד"ר האנטיפת כשליח של הקב"ה לתת לנו מכה, בכדי להגיע לרגע הזה. אין לי אפשרות לתאר לכם את המצב בו היינו נמצאים בתקופה ההיא מבחינה רגשית ונפשית, וכל שכן בזמן הביקורים אצלו אל מול כולם. דווקא מהשיברון הזה, באה הישועה.
לפעמים אנו צריכים לעבור משהו בחיים, וקשה לנו לקבל אותו. אנו רוצים להתגונן, לענות, לצעוק חזרה, הכל בוער אצלינו, אבל דווקא בזמן הזה חייב לקבל את זה, לתת לזה מקום ולהכיל את המצב הזה.
עדיין אנו יכולים להתפלל להקב"ה, תן לנו את הכל בכל מכל כל, בלב שמח ובריא, שלא נצטרך לעבור ניסיונות בכדי לקבל את השפע שאתה רוצה כל כך להוריד לנו.