תנו רבנן: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבו בנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים.
ומי שאין לו אשה, נפנה לשם והן היו מחוללות ואומרות "בחור שא עינך וראה". והיו שידוכים רבים משתדכין ובתים רבים בישראל קמים בעקבות זה המחול.
והיו ישראל מתפרנסין זה מזה במעשי השידוכין, ונעשים כיתות כיתות של דוכנין בפתחו של זה האירוע.
דוכנין של תכשיטין לכלות, לקיים מנהג רחל ביתו של כלבא שבוע. דוכנין של קיטירינג לשמחות כמו שנאמר "אין שמחה אלא בבשר ויין", דוכנין של אולמי שמחות וגמחי"ם אך רק למשפחות ברוכות. דוכנין של שטריימלים ודוכנין של פיאות נכריות.
ואילו דוכן אחד נותר ריק מכל אדם ולא הרוויח את מנת לחמהו: היה זה דוכן השידוכין של רחל בת יוחנן גולדקנופיהו, יען כי היו משתדכין כבר באירוע ולא היו זקוקים עוד לשירותיה.
והיתה רחל גולדקנופיהו ממררת בבכי ופונה לבעלה זוטרא זעירא גולדקנופיהו שהיה מעסקני ירושלים. ומיררה את אשר על ליבה. והיה גולדפוניהו שולח אגרת למרדכי הבלואי.
והיו קובעים את החודשים הקרובים לתקופה של פורענות ומלחמות יהודים, על מנת שרחל תרוויח כמה זוזים ובעלה ירוויח קצת פירסום וכותרות בעיתונים.
והיה גולדקנופיהו פונה לבעלי הדפוס ומדפיס פאשקוילים נגד אירוע השידוכים, ומדביקם בעיר העליונה והתחתונה.
והיו הקנאים הסיקריקים קוראים ששים ושמחים כמו שנאמר "אשרי אדם מבלגן תמיד", ויוצאים לרחובה של עיר והיו הופכים פחי אשפה, שורפים חפצים ומעלים באש את העיר כולה ארבעים יום וארבעים לילה.
ויהי לאחר הדברים האלה, ויראו העסקנים והסיקריקים כי תיכף שוב ט"ו באב והאירוע טרם בא על ביטולו.
וילכו שניהם יחדיו אל רבי אלעזר זכריהו בן עזרא שהיה צדיק תמים וגדול אך כהו עיניו ואוזניו מזיקנה.
ויפריעוהו מלימודו וילחשו על אזנו על כי נעשתה נבלה ופריצות בישראל, שבנות ישראל יוצאות לכרמים. והיה האירוע ברבות השנים לאירוע של שובבות ופריצות.
ויחתום רבי אלעזר בידו הגרומה על העצומה יען כי לא שמע ולא ראה. ונאמנים עליו העסקנים כי הרי הם תלמידי חכמים.
ויחתמו בעקבותיו עוד כמה רבנים. כי חזקה הייתה עליהם כי אם רבי אלעזר זכריהו חתם על האגרת כנראה הייתה לו סיבה.
וישלחו רצים ופרשים לכל רחבי העיר ויפרסמו העסקנים את העצומה נגד האירוע ויקימו קול צעקה גדולה ומרה.
ויכנסו הפגנה של חצי מליון איש והייתה ירושלים מלאה אדם כשמחת בית השואבה מהרחוב ההרודיאני ועד בית זיתא.
ומאז אותה השנה בטל מנהג ישראל קדום זה.
והייתה רחל מתעשרת ממקצוע השידוכין ובאה על סיפוקה והייתה מודה על כך כל בוקר לזוטרא בעלה.
ועד היום לבני ובנות ישראל הרווקים לא נותר אלא לפנות לשדכנים ולקבל מהם רשימות של בנות סמינרים ובני ישיבות.
להפגש במשך שנים בטרקליניהן של בתי המלון עם הרשימות האין סופיות, ולבסוף להכניס את ההורים לחובות כי הרי הם חייבים לתת להם דירות.
והעסקנים פנו להם לפרשיות הבאות. כי הרי הם חייבים עוד כמה כותרות ומשהו לעשות.
הצגת כל התגובות