בואו נעצור לרגע.
נעצור מהזוועות שהטרור מבקש לטעת בתוכנו, מהניסיון האכזרי לערער אותנו, להכאיב לנו, לשבור אותנו במקום הכי כואב – ושם לנצח.
לא ניתן להם.
לא ניתן להם להפוך את הכאב שלנו לנשק בידיהם. בואו נסרב להכניע את הרוח.
בואו נסיט את המבט מהם – ונתבונן בנו. ונקשיב לקול שלנו – קולו של עם הנצח, עם שהלך אלפי שנים בין גלים סוערים, עבר חורבן וגלות, אבל מעולם לא חדל לצעוד קדימה. עם שדמו נספג בעפר.
בואו נחזור אל הסיפור האמיתי.
הסיפור שלא התחיל היום – והוא גם לא ייגמר כאן.
סיפור של עם שלא נמחה, שלא נכנע, שלא נכחד – אלא רק הלך והתעצם.
עם שידע חורבן, אבל תמיד בנה מחדש. עם שידע אובדן, אבל לעולם לא איבד את נשמתו.
בואו נזכור במה טמון הכוח שלנו.
לא בתמונות של הרשע, אלא באור של הנצח.
ונכון, אין ספק.
אין ספק בכלל.
אין ספק שזה היה מחזה מרגש ומעורר דמעות – אם זה היה קורה, אם הם היו חוזרים חיים.
הלב היה מתכווץ, הנשימה נעתקת. בין הצללים, משפחה חבוקה יחד, כמו גבעולי פרחים בשדה שאין בו רוח. אבא, אמא ושני ילדים קטנים, שתמימותם מאירה את החשכה, לופתים זה את זה, מבקשים להפוך לנשמה אחת, בלתי נפרדת. אפשר כמעט לחוש את חום הידיים האוחזות, לשמוע את פעימות הלב הפועמות יחד, כמו תפילה חרישית העולה לשמיים. זהו רגע שבו הזמן חדל מלהתקיים, שבו כל הכאב מתמוסס לתוך אור אין-סופי, אור של אהבה שלא תדעך לעולם.
אין ספק. בתוך הרגע הזה, שבו מתמזגים חלומותיהם ותקוותיהם בחיבוק של משפחה שחוזרת להיות יחד. הדמעות היו זולגות מאליהן, עדות לכוחה של האהבה, לעוצמתה שאין לה סוף.
אבל דווקא כאן, דווקא מתוך המוות, מתוך הכאב המצמית, מתוך הגעגוע, מתוך החושך השחור כל כך, מכוסה בארונות שחורים, שבהם יש רק דממה, רק כאב, רק צללים. דווקא שם, בעומק הארון הזה, הלבוש באכזבה עצומה וכואבת – דווקא שם, תתבהר ההבנה שהיא שייכת רק לנו. זר לא יבין.
ההבנה שהארון השחור משחור אינו סוף. הוא שער שנפתח אל מרחבים אינסופיים של טוב עליון.
במרחק שבין שמיים לארץ, הם נמצאים – עטופים ברחמים, מוארים בנוכחות השם יתברך, במקום שבו כל שברון לב נרפא, וכל צל של כאב נמחה. לא עוד דאגות, לא עוד פחדים, לא עוד חרדות. שם, תחת כנפי השכינה, הם שרים שירי הלל, מתענגים מזיו השכינה, יודעים שלווה שאין לה גבול.
כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם, האהבה אינה נפסקת, אלא הולכת ומתעצמת.
משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית כעצם הבריאה.
שירי, שאהבתה ליוותה את ילדיה בכל צעד, עוטפת אותם גם כעת, אך לא עוד בדמעות – אלא באור צלול שאין בו צל. הילדים מחייכים שוב, מצחקקים בין זרועותיה, רצים, מתרוצצים, מתענגים, חופשיים מכל כאב, מכל סבל.
כי שם, בגן העדן העליון, אין פרידות. שם יש רק אהבה – אהבה שלעולם לא נגמרת, לא נפסקת. רק הולכת ומתעצמת.
משפחת ביבס חבוקה יחד, נצחית כעצם הבריאה.
ואנחנו, כאן, בעולמנו הארצי, נושאים את זכרם, מחזיקים באהבתם, זוכרים אותם לא בכאב בלבד – אלא גם בתקווה. שולחים תפילה גדולה לירדן, שייתן לו כחות חדשים, למצא בליבו את הכוח ואת התקווה להמשיך לחכות, להמשיך להמתין. להאמין שזה לא נגמר. שיום יבוא, וברצון השם, עוד ייפגש איתם מחדש.
בעולם שאין בו שכול, שאין בו בכי, שאין בו פרידה.
וכשיגיע הרגע, כשהנשמות יתאחדו מחדש, זה לא יהיה סוף – זו תהיה גאולה.
שם, מעבר למסך הבשר והזמן, יחזרו אליו פני ילדיו המחייכים, זרועותיהם ייפתחו אליו ויקראו לו "אבא" בקול גדול, מלא בשמחה. לא עוד געגועים, לא עוד כאב – רק אהבה. אהבה אינסופית, שלמה, שאין בה חיסרון.
אבל עד אז, עד שיגיע היום שבו הכול יובן, אנחנו כאן, ממשיכים לשאת את אורם. נמשיך לחיות, נמשיך לאהוב, נמשיך להאמין – כי זהו ניצחונם, כי זהו ניצחוננו.
הם לא כבו.
אורם מוסתר, אך אינו דועך. הוא ממשיך לבעור בשמי הנצח.
הם לא נעלמו.
אהבתם חרוטה בלבבות, קולם עוד מהדהד ברוח.
הם ממשיכים לזרוח.
אורם אינו נמוג – הוא רק התעצם, והוא ילווה אותנו עד ליום שבו נתאחד מחדש.
בקרוב בימנו אמן.