'מתחת לכל ביקורת' | למה קשה לנו לקבל הערות מאחרים? וכך נתגבר על זה

קושי בקבלת ביקורת, גם זו שנאמרת בידידות (צילום: א.ל)

כולנו מכירים את תחושת הצריבה כשמישהו מותח עלינו ביקורת – בין אם זו הערה תמימה בעבודה, ביקורת בונה מאדם קרוב, או תגובה שלילית ברשת החברתית. לעיתים קרובות התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא להיפגע, להתגונן או אפילו לתקוף בחזרה. מדוע בעצם קשה לנו כל־כך לקבל ביקורת?

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מסתבר שהתשובה קשורה גם לנפש היחיד (פסיכולוגיה), גם לחברה ותרבות (סוציולוגיה), וגם לערכים ולאמונות (למשל ביהדות). במאמר זה נבחן את הסיבות לתגובתנו השלילית לביקורת דרך שלוש עדשות אלו – ונראה שגם גדולי החכמים בהיסטוריה התמודדו עם אותה תופעה אנושית.

האיום על הערך העצמי – ההסבר הפסיכולוגי

מבחינה פסיכולוגית, ביקורת נחווית פעמים רבות כאיום על הערך העצמי שלנו. כאשר מישהו מעיר לנו שאיננו צודקים או שעשינו טעות, המוח עלול לפרש זאת כמתקפה אישית. מחקרים מראים שקבלת משוב שלילי יכולה לגרום לשינויים גופניים ונפשיים – למעשה, ביקורת מפעילה תגובה פיזיולוגית של כאב; בדימות מוחי (בדיקה מוחית כדוגמת MRI) התגלה שמשוב שלילי עשוי להצית במוח תגובה דומה לזו של כאב פיזי של ממש.. לא פלא שאנו "מרגישים את זה בבטן" כשמבקרים אותנו – יש לכך בסיס ביולוגי.

כאשר אנו חווים ביקורת, מופעלת במוח תגובת חירום של "הלחם או ברח". האמיגדלה – חלק במוח שמזהה סכנות – נכנסת לפעולה ומציפה אותנו ברגשות עזים של התקפה או נסיגה. במצב זה, אנו נוטים לבחור בין שתי תגובות קיצוניות: להילחם – כלומר, לתקוף חזרה את המבקר או את עצם הביקורת, או לברוח – כלומר, להתכחש, להתעלם, או לסגת באופן כלשהו. למשל, יתעוררו בנו מחשבות כמו "המבקר בכלל טועה, אין לו מושג על מה הוא מדבר!" (התגובה התוקפנית), או לחלופין "אני כישלון, אין לי תקנה..." (בריחה לתחושת כישלון). במצב של עוררות רגשית כזו, החשיבה ההגיונית נעשית קשה – הסערה הפנימית משתלטת ומקשה עלינו להקשיב באמת למה שנאמר. מעשים שבכל יום שמוכרים לכולנו.

בנוסף למנגנון הנוירולוגי הזה, בפעולה גם מנגנוני אגו והגנה פסיכולוגיים. הפסיכולוג אנתוני גרינוולד תיאר כבר בשנות ה-80 את ה"אני" שלנו כמעין "משטר טוטליטרי" – כמו שליט המדכא מידע לא נוח כדי לשמור על שלמות שלטונו. באופן דומה, ה"אני" לעיתים מצנזר מתוכנו ביקורת שמאיימת לערער את תמונת העצמי שלנו. כך, חלק מהמידע הביקורתי פשוט לא חודר את חומת ההגנה הנפשית. זוהי סיבה מרכזית לכך שביקורת, אפילו בונה ועניינית ככל שתהיה, עשויה "להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה" – לא משום שאיננו שומעים, אלא משום שהנפש בולמת את המסר כדי להגן על עצמה.

מנגנוני הגנה – השלכה והדחקה

כאשר הביקורת כן חודרת את התודעה, מופעלות לעיתים קרובות מנגנוני הגנה (Defense Mechanisms) שזוהו עוד על–ידי פרויד ויורשיו. מנגנונים אלה הם דרכים לא מודעות של הנפש להפחית חרדה ואיום על העצמי. שתי דוגמאות בולטות הן:

• השלכה (Projection): ייחוס התכונה השלילית או הטעות שאנו מואשמים בה – אל המבקר עצמו או אל גורם חיצוני אחר. כך, במקום להפנים את הטענה "לא התכוננת מספיק להרצאה שלך" ולהרגיש רע, האדם משליך החוצה את הפגם: "המבקר סתם קטנוני" או "הביקורת נובעת מקנאה/אינטרס שלו". למעשה, באמצעות ההשלכה האדם מגן על ההערכה העצמית שלו על–ידי ייצוא הבעיה אל מחוץ לעצמו. באופן פרדוקסלי, אנשים לעיתים מבקרים בחזרה את מי שביקר אותם, כאילו אומרים: "הבעיה היא אצלך, לא אצלי". את המנגנון הזה כבר גילה ר' טרפון כשאמר "תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך" (ערכין טז:) ועל כך עוד נכתוב בהמשך.

• הדחקה (Repression): דחיקה עמוקה של הדברים הלא-נעימים אל מחוץ למודעות. במקרה של ביקורת, המשמעות היא שהתודעה מחליטה (באופן לא מודע) לשכוח מה שנאמר או להפחית מחשיבותו, כדי למנוע כאב נפשי. למשל, אדם שקיבל ביקורת ממנהל יכול "לשכוח" חלקים מרכזיים ממנה, או לשכנע את עצמו ש"זה לא כזה חשוב". הדחקת מידע מאיים היא מנגנון ידוע שבו המוח פשוט סוגר את הדלת בפני התוכן המאיים. כך נשמרת אשליית ה"אני ללא רבב" – אבל במחיר של התעלמות ממציאות שייתכן שחשוב להתמודד איתה.

לצד ההשלכה וההדחקה, קיימים מנגנוני הגנה נוספים: הכחשה (Denial) – סירוב להכיר בכך שקיימת בעיה ("זה בכלל לא קרה / לא נכון"), רציונליזציה – מציאת צידוקים הגיוניים לחולשות כדי שלא נצטרך להרגיש אשמה, ועוד. כל המנגנונים הללו נועדו בעצם להגן על הנפש מאיומים פסיכולוגיים. הביקורת יוצרת איום של "אולי אני לא טוב מספיק", "אולי פגעתי במישהו" וכדומה – ואלה מחשבות שקשה לנו לשאת, אז אנו מוצאים דרכים לעקוף או לרכך אותן.

חשוב לומר: לא כל מי שמתקשה לקבל ביקורת הוא "נרקיסיסט" או בעל הפרעת אישיות. זו תגובה אנושית וטבעית מאוד. עם זאת, ישנן אישיויות קיצוניות – למשל אנשים בעלי נטיות נרקיסיסטיות – שאצלם הנטייה להתגונן מפני ביקורת היא עזה במיוחד. "פגיעה נרקיסיסטית" מתארת מצב שבו אפילו ביקורת קלה יכולה להצית כעס רב והשפלה אצל אדם שמתקשה לראות את עצמו כפחות ממושלם. אנשים כאלה עלולים להגיב בביטול קיצוני של המבקר, בשטף הצדקות או אף בהתקפת נגד אגרסיבית. למעשה, הם כל-כך מגנים על האגו, עד שכל משוב שלילי נחווה אצלם כעלבון בלתי נסלח.

מדוע כל זה? – כמה תובנות פסיכולוגיות

בסיכומו של דבר, הפסיכולוגיה מצביעה על כמה גורמים עיקריים לקושי לקבל ביקורת: ראשית, פחד מדחייה ומכאב נפשי – המוח מגיב לביקורת כמעט כמו לאיום פיזי, עם כאב רגשי אמיתי. שנית, ביקורת מאתגרת את העצמי – היא מערערת את התמונה החיובית שיש לנו על עצמנו, ולכן מנגנוני האגו מתגוננים באמצעות עיוות או חסימת המסר. ושלישית, היא יכולה לעורר קונפליקט קוגניטיבי – מה שפסיכולוגים מכנים דיסוננס קוגניטיבי. אם אני תופס את עצמי כאדם מיומן וטוב, ואז מישהו אומר לי שהמעשה שעשיתי היה כושל או פוגעני, נוצר דיסוננס (סתירה) בין אמונתי לבין המידע החדש. כדי ליישב את הסתירה, המוח יעדיף לעיתים לשנות את הערכת המידע (כלומר לדחות את הביקורת) מאשר לשנות את הערכת העצמי. במילים אחרות – קל לנו יותר לחשוב שהמבקר טועה, מאשר להאמין שאנחנו טעינו. זו נטייה אנושית טבעית הנתמכת במחקרים רבים על הטיות וקיבעונות חשיבה.

עם זאת, הבנה פסיכולוגית של התגובה לביקורת היא רק חלק מהסיפור. אנו לא חיים בחלל ריק – אנחנו חלק מחברה ותרבות, והאופן שבו אנו תופסים ביקורת ומגיבים אליה מעוצב גם על–ידי נורמות חברתיות, קשרי כוח ודינמיקה קבוצתית. כעת נפנה להתבונן בביקורת דרך העדשה הסוציולוגית.

ביקורת בהקשר חברתי – תרבות, כוח וקבוצות

ביקורת מתקיימת תמיד בהקשר חברתי מסוים – בין אנשים, בתוך קבוצה, בתוך תרבות. תרבות ויחסי כוח משפיעים עמוקות על היכולת לתת ולקבל ביקורת. למשל, מה שנחשב לגיטימי ואפילו רצוי לומר לאדם בחברה אחת, יכול להיחשב מעליב ופוגעני בחברה אחרת. הבה נבחן כמה היבטים חברתיים מרכזיים:

• השפעות תרבותיות: תרבויות שונות מחזיקות סגנונות תקשורת וערכים חברתיים שונים לגבי ביקורת. בחברות מערביות המקדשות את האינדיבידואליות כמו אירופה וארה"ב, יש נטייה לעודד משוב ישיר בגלוי, בשם כנות ושיפור עצמי. רבים מהמערביים אף תופסים ביקורת (לפחות באופן עקרוני) כהזדמנות לצמיחה אישית. לעומת זאת, בתרבויות מסורתיות או קולקטיביסטיות יותר, למשל במדינות מזרח אסיה, שמירת ההרמוניה והפנים החברתיות היא ערך עליון. שם, ביקורת ישירה עלולה לגרום לבושה עמוקה ואובדן כבוד. לכן מקובל יותר לתת משוב באופן עקיף, מעודן ומתוחכם, כדי שחלילה לא לבייש את האדם בפומבי.

המחקרים מלמדים שבתרבויות כגון יפן וסין, אנשים נוטים לחוות ביקורת כאירוע מביש ולהעדיף משוב עקיף, בעוד שבתרבות אמריקאית, למשל, עובדים רבים דווקא רוצים ביקורת גלויה כדי שיוכלו להשתפר. כך, איום הביקורת משתנה בין התרבויות: בחברה אחת הביקורת מאיימת בעיקר על הלכידות החברתית ("זה לא נעים, יוצר מבוכה לכולם"), ובחברה אחרת היא מאיימת על האינדיבידואל ("זה מוריד מהערך שלי כפרט"). בשני המקרים, ההתמודדות הנורמטיבית עם הביקורת תהיה שונה מאוד.

• יחסי כוח והיררכיה: למעמד של המבקר והמבוקר יש השפעה דרמטית על האופן שבו ביקורת מתקבלת. ביקורת מלמטה למעלה – למשל עובד הכפוף למנהל שנותן משוב ביקורתי לבוס – היא מצב רגיש. בארגונים או תרבויות בעלי מרחק סמכות גבוה (High Power Distance), בהם יש דגש רב על כבוד לסמכות, ביקורת כלפי מעלה עלולה להיתפס כחוצפה וכערעור הסדר. במקומות כאלה, עובדים יחששו להעיר על טעויות המנהל, והמנהל מצדו עלול להגיב בהתנגדות או ענישה למי שמעז "להתחצף".

לעומת זאת, בארגונים שוויוניים יותר, ייתכן עידוד של ביקורת מלמטה כאמצעי לשפר תהליכים. גם ביקורת מלמעלה למטה מושפעת ממרחק הסמכות: יש מנהלים הרגילים למעמדם ורגישים מאוד לכל ערעור, ולכן יגיבו בהתגוננות ואף בדיכוי של ביקורת מצד כפופים. דוגמה קיצונית לכך אפשר לראות במשטרים סמכותניים – בהן שליטים הקיפו עצמם במקורבים "Yes-men" המהנהנים לכל החלטה. ידוע שבמשטרים דיקטטוריים, פחד מביקורת מוביל לכך שאיש אינו מדבר אמת לשלטון.

זה קרה בהיסטוריה פעמים רבות – מהאימפריה הרומית, דרך חצרות מלכים בימי הביניים, ועד משטרים מודרניים. לא פעם, טעויות קשות התרחשו משום שאיש לא העז להצביע עליהן בזמן. מחקר אחד ציין שבתרבויות ארגוניות עם היררכיה נוקשה, 36% מהעובדים דיווחו שהביקורת מהמנהל מדכאת את המוטיבציה שלהם, לעומת 22% בלבד בחברות שוויוניות. במילים אחרות, ככל שהמבנה החברתי יותר היררכי ונוקשה, כך הביקורת נחווית יותר כאיום סמכותי ופחות כמשוב ענייני. התוצאה עלולה להיות "חיים בשקר" מתוך פחד – דבר הרסני לפרט ולמערכת כאחד.

• דינמיקה קבוצתית ("חשיבת יחד"): לא רק התרבות הרחבה משפיעה, אלא גם האווירה בקבוצה ספציפית. לפעמים גם בחברה שמעודדת ביקורת, קבוצה מסוימת (למשל צוות עבודה, הנהלה, חוג חברתי) יכולה לפתח נורמה של השתקת ביקורת פנימית. הפסיכולוג אירווינג ג'ניס טבע את המונח המפורסם "Groupthink" (חשיבת יחד), לתיאור מצב שבו הרצון בקונצנזוס ובהרמוניה בתוך הקבוצה גורם לחברים להימנע מהעלאת ביקורת או ספקות. בקבוצה נגועה ב"חשיבת יחד", כולם כל־כך מעוניינים "לא לטלטל את הסירה" ולהישאר מלוכדים, עד שהחלטות מתקבלות בלי בחינה ביקורתית אמיתית של האלטרנטיבות. חברי הקבוצה חשים לחץ חברתי להסכים ולא להתבלט כמתנגדים, מחשש שייתפסו כלא-נאמנים או "בעייתיים".

תופעה זו הובילה למספר כישלונות ידועים. אחד המקרים הקלאסיים הוא הפלישה למפרץ החזירים בקובה בשנת 1961 – קבוצת היועצים של הנשיא קנדי נמנעה מלהשמיע ביקורת או הסתייגות מתכנית הפלישה, מחשש לערער את רוח הצוות ואת סמכות הנשיא. ההחלטה יצאה לפועל כמעט ללא התנגדות פנימית – והסתיימה בכישלון צורב. רק בדיעבד המשתתפים אמרו "איך היינו כל־כך טיפשים?". ההסבר היה שאף אחד לא הרגיש בנוח לדבר נגד הרוב.

דוגמאות דומות ל"כשל ביקורת קבוצתי" היו גם באסון מעבורת החלל צ'לנג'ר (1986), כאשר מהנדסים שהזהירו מפני תקלה התקשו להשמיע את קולם מול הנהלה נחושה לשגר בזמן, וכן במקרים עסקיים שבהם צוות הנהלה התעלם מסימני אזהרה כי "כולנו חשבנו שהכל בסדר".

מכאן נראה, שבמסגרת קבוצה מלוכדת, האומץ לבקר והפתיחות לקבל ביקורת יכולים להידחק הצידה, ופגמים חמורים עלולים להתגבר.

• לחץ חברתי ושימור דימוי: אלמנט נוסף הוא הדאגה "מה אחרים יחשבו עליי". קבלת ביקורת בפומבי (נניח מול עמיתים אחרים) עלולה לערער את המעמד החברתי של הפרט. אנחנו בעלי חיים חברתיים, ולכן אכפת לנו מדעת הקבוצה.

לפעמים, התגוננות מול ביקורת היא בעצם ניסיון נואש להציל את כבודנו בעיני אחרים. דוגמא ספרותית ידועה שממחישה זאת היא משל "בגדי המלך החדשים" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. באגדה זו המלך צועד עירום כביום היוולדו, משום שנוכלים שכנעו אותו ללבוש "בגדים קסומים" שאינם נראים לטיפשים. כל אנשי החצר מהללים את מחלצותיו הדמיוניות של המלך מחשש לצאת טיפשים או להכעיסו. רק ילד קטן מהקהל צועק לבסוף את האמת: "המלך עירום!". הסיפור המשעשע הזה מלמד שני דברים: פחד מביקורת אצל בעלי שררה (המלך כה יהיר שאינו מאפשר ביקורת) וחשש של הכפופים להעביר ביקורת (החצרנים פוחדים לומר את האמת). כולם מעדיפים לחיות באשליה מאשר להתמודד עם המציאות המביכה. כמובן שבחיים האמיתיים התוצאות עלולות להיות הרות גורל יותר מאשר מלך שמביך את עצמו – אבל העיקרון דומה. לא פעם, נורמות חברתיות של "כבוד" ו"נימוס" מונעות מאיתנו להגיד ביקורת אמיתית, וכך גם מונעות מאחרים לשמוע אותה. לכן כשבסוף האמת מתגלה, הנזק גדול בהרבה.

התופעות החברתיות הללו מסבירות למה לפעמים קשה לקבל ביקורת לא רק בגלל האישיות שלנו, אלא גם בגלל הקשר חברתי לא בריא. אם גדלנו בסביבה שבה ביקורת תמיד לוותה בענישה או השפלה, נפתח רגישות-יתר לכל הערה. אם אנו פועלים בארגון שבו "מי שטועה – עף", אז להודות בטעויות או לקבל ביקורת שם זה מפחיד, כי זה עלול לעלות לנו ביוקר. לעומת זאת, בסביבות בריאות שבהן ביקורת ניתנת בכבוד ובמידה, ונתפסת ככלי לשיפור – אנשים מפתחים עמידות נפשית ומשום כך גם פתיחות רבה יותר למשוב שלילי.

למשל, מחקר אחד הצביע על כך ש-63% מהעובדים במערב (תרבות שמעודדת ביקורת ישירה) נוטים לראות ביקורת כהזדמנות, בעוד שבמזרח רק מיעוט מרגיש כך – רבים חווים זאת כבושה שצריך להימנע ממנה. הבדלים אלו מעצבים התנהגות: חברה יפנית או ישראלית, למשל, עשויות להגיב שונה לחלוטין לאותו משוב מנהלתי. ההבנה החברתית הזו רומזת שיכול להיות "נורמליזציה" של ביקורת – כלומר, אפשר ליצור תרבות (במשפחה, בארגון, או במדינה) שבה לביקורת יש מעמד חיובי ולגיטימי, ואז פחות אנשים ירגישו מותקפים אישית כשהיא מופיעה.

כעת, אחרי שבחנו את הצד הפסיכולוגי והסוציולוגי, מעניין לפנות לזווית נוספת – הזווית הערכית-מוסרית. כיצד דת או מערכת ערכים מתייחסת לנושא הביקורת? נבחר להתמקד בדוגמה הקרובה אלינו – מקורות ביהדות – כדי לראות מה למדו חכמינו על נטייתנו להיפגע מביקורת, ואיך הציעו להתמודד עמה.

חכמה מול עלבון – פרספקטיבה יהודית על ביקורת

במסורת היהודית יש עיסוק נרחב בביקורת, בעיקר בהקשר של הוכחה ותוכחה – כלומר, להוכיח את הזולת על טעויותיו מתוך מטרה לתקן אותו. התורה אף מצווה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט, יז). כלומר, מוטלת עלינו אחריות להעיר זה לזה כשאנחנו רואים מישהו מועד לחטוא. אך באותו פסוק עצמו רמוז גם האתגר: "ולא תישא עליו חטא" – וכפי שפירש רש"י: 'לא תלבין את פניו ברבים'.

במילים אחרות, לביקורת יש מקום חשוב – אבל אופן העברתה חייב להיות רגיש, כדי שלא לפגוע בזולת עד כדי חטא (שהמבוקר ישנא אותך או יתבייש קשות). גם הפוסקים הדגישו עיקרון זה: הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') כותב שמי שמוכיח את חברו אסור לו לדבר אליו קשות או להלבין את פניו ברבים. אם חבירו לא מקבל את התוכחה, מצווה לנסות שוב – אבל בעדינות ותוך כבוד, ולא עד כדי עלבון. הדרישה הזו משקפת הבנה פסיכולוגית וחברתית עמוקה: כדי שביקורת תתקבל, היא צריכה להיאמר באופן שלא יאיים על הכבוד והערך של השומע. אחרת, כפי שראינו, האדם ייסגר ולא ישמע דבר.

ביהדות מצינו פעמים רבות אימרות על מעלת קבלת התוכחה – אך גם על הקושי שבה. בספר משלי ישנו הפסוק הנודע אותו אמר שלמה החכם מכל אדם: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי פרק ט פסוק ח). פירושו: אל תנסה להוכיח (לתת ביקורת) ללץ – אדם לועג ושטחי – כי הוא רק ישנא אותך בתמורה; אך אם תוכיח חכם, הוא דווקא יאהב אותך על כך. הפסוק הזה מתמצת הבדל באישיות: הכסיל גאוותן מדי להקשיב, וכל ביקורת נתפסת אצלו כעלבון – בעוד החכם צמא ללמוד ולתקן, והוא מכיר תודה למוכיח כי הוא עוזר לו להשתפר. באופן אידיאלי, כמובן, כדאי לשאוף להיות כמו ה"חכם" שבפסוק, המצליח להתעלות מעל האגו שלו ולקבל באהבה משוב שלילי. אבל חז"ל ידעו שזו משימה לא פשוטה.

במסכת ערכין (ט"ז ב') מספרת הברייתא על שיחה בין חכמי התנאים בנוגע למצוות התוכחה: "אמר רבי טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה; שאם אומר לו 'טול קיסם מבין שיניך' (כלומר: יש לך קיסם קטן תקוע בשן – כמשל לפגם קטן), הוא עונה: 'טול קורה מבין עיניך'!". במילים שלנו, רבי טרפון תיאר שהמצב בדורו הוא שאף אחד לא יודע לקבל ביקורת – כי אם מעירים לאדם על פגם קטן שלו, מיד הוא משיב בעקיצה על פגם גדול אצל המוכיח. זו בדיוק תופעת ההתבצרות וההתקפה בחזרה שהזכרנו קודם – במקום להקשיב ולתקן את עצמו, האדם נתפס להתגוננות תוקפנית: "מי אתה שתגיד לי? תסתכל על עצמך! אתה יותר גרוע!". האמירה של רבי טרפון, שנאמרה בארץ ישראל של לפני כמעט 2000 שנה, מעוררת חיוך של הזדהות – מסתבר שתלונת "אין עם מי לדבר, כולם כל כך רגישים לביקורת" היא עתיקת יומין.

באותו דיון הוסיף רבי אלעזר בן עזריה: "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח." (שם) – כלומר, לא רק שהמקבלים לא יודעים לקבל, גם המוכיחים לא יודעים איך לתת ביקורת בצורה ראויה. הערה זו מלמדת שהקושי הוא דו-צדדי: צריך גם אומנות בנתינת ביקורת. ביקורת שניתנת בצורה שגויה (בזמן לא נכון, מול אנשים, בטון לעגני וכו') תיתקל אוטומטית בהתנגדות. למעשה, ייתכן שרבים מאיתנו נפגעו בעבר מביקורת גרועה – כזו שנאמרה באופן אכזרי או לא הוגן – ולכן פיתחנו "אנטי" לכל מה שמריח מביקורת. ביקורת בונה דורשת כנות אך גם אמפתיה. זו מלאכה עדינה שמעטים שולטים בה, כפי שכבר ציין רבי אלעזר. וכמו שאומרים בשם רבי משה אבן עזרא שעל המבקר להיות כאבן משחזת, משחיז האחר ולא חותכו.

ועדיין, חז"ל גם מביאים לנו דוגמאות חיוביות לאלו שהצליחו להתגבר על יצר הפגיעה. באותה סוגיה מספר רבי יוחנן בן נורי: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה (נענש קלות) רבי עקיבא על ידי (בגללי) שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: 'הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ'" (ערכין שם). כלומר, רבי יוחנן היה מוסר לרבן גמליאל (הנשיא) את טעויות או ליקויים שראה אצל חברו, רבי עקיבא. ורבי עקיבא לעיתים נענש עקב הביקורת הזו, ובכל זאת לא שנא את המבקר אלא להפך – אהב אותו יותר, משום שהבין שכוונתו לטובה ושבאמצעותו הוא נעשה אדם טוב יותר. רבי עקיבא, אם כן, מוצג כאב-טיפוס ל"חכם שיאהבך" – דמות המסוגלת לדכא את רגש הפגיעה והגאווה, ולהפיק את המיטב מהביקורת ואף להתחבר אל מי שביקר אותו.

גם במקרא קיימים סיפורים על גדולי עולם שהתמודדו עם ביקורת. אחד המפורסמים הוא סיפורו של דוד המלך עם נתן הנביא. לאחר שדוד חטא בפרשת בת-שבע ואוריה החיתי, הופיע נתן וסיפר לדוד משל על האיש העשיר שגזל כבשת הרש. כשדוד הזדעזע מהמעשה המתואר במשל, הטיח בו נתן: "אתה האיש!". איך הגיב דוד? ללא כעס, ללא תירוצים – הוא הודה מיד: "חטאתי לה'!" (שמואל ב פרק יב פסוק יג). דוד הכיר בחטאו, קיבל את הביקורת ונתן נשאר ידידו ויועצו. ובזכות זאת זכה שגם חטאו נסלח: "ויאמר נתן אל דוד: גם ה' העביר חטאתך, לא תמות" (שם).

מן המקורות היהודיים עולה מסר כפול: מחד, הם מכירים בכך שקשה מאוד לקבל תוכחה – "אין אדם רואה נגעי עצמו" ו"אין דורנו מסוגל לכך" כהגדרת התנאים. מאידך, הם מעמידים לנו אידיאל – לשאוף להיות מן החכמים הענווים שמקשיבים, מפנימים ומשתפרים. חז"ל אמרו: "כל אהבה שאין עמה תוכחה – אינה אהבה"; אם חבר לעולם לא מעיר לך כשאתה טועה, אולי הוא לא באמת אכפת לו ממך. הם גם דרשו את הפסוק "את אשר יאהב ה' יוכיח" – ה' מוכיח (נותן ניסיונות ותיקונים) למי שהוא אוהב, כפי שאב מגדל ומחנך את בנו. מכאן שביקורת (במינון הנכון) נתפסה כדבר חיובי הבא ממקום של דאגה ואהבה.

היהדות, אם כן, מציבה לנו את קבלת הביקורת כמידה נעלה שיש לשאוף אליה, תוך מודעות מלאה לכמה זה מאתגר. הדרך היהודית להתמודד עם האתגר היא על ידי הדגשת ענווה והכנסת האמונה לתמונה: אם אדם מאמין שכל מה ששומע הוא מאתגר שהשגחה זימנה לו כדי להשתפר, ייתכן שיהיה לו קל יותר לבלוע את הגלולה המרה. כמו שאמר הרב דסלר: "מי שמאמין שהבורא שלח לו תוכחה, לא יכעס על השליח". כמובן, זוהי מדרגה רוחנית גבוהה.

למה להתאמץ לקבל ביקורת? – סיכום ואופטימיות

ראינו שביקורת פוגעת בנו בכל הרמות: היא מכאיבה רגשית, נתפסת כאיום על מי שאנחנו, ומביכה אותנו חברתית. אין פלא שאנו נוטים לדחות אותה. אולם אם נעצור לרגע ונחשוב, נגלה שביקורת – בעיקר כשהיא עניינית ובאה מתוך רצון כן לעזור – היא אחד הכלים היעילים ביותר לצמיחה ולמידה. בלי ביקורת, איך נדע שאנחנו טועים? איך נשתפר? הרבה פעמים האויב הגדול של ההצלחה הוא חוסר היכולת לקבל ביקורת. צוות הנהלה שמסרב לשמוע חדשות רעות, עלול להוביל חברה לקריסה. אדם שלא מוכן לשמוע מאחרים על חולשותיו, יישאר תקוע באותן טעויות. למעשה, מחקרים בפסיכולוגיה ארגונית מצביעים על כך שתרבות המעודדת משוב וביקורת בונה מובילה לביצועים טובים יותר ולהימנע מטעויות חוזרות.

החדשות הטובות הן שאפשר לאמן את עצמנו להגיב אחרת לביקורת. זה לא קל, אבל אפשרי. מומחי התנהגות מציעים כמה תרגולים מנטליים: ראשית, לצפות לביקורת במקום להיות מופתעים ממנה. אם נבין שכל פעולה ועבודה שלנו עשויה לקבל משוב, ולא נייחס זאת דווקא ל"חוסר הערכה" כלפינו, נהיה מוכנים נפשית ולא נגיב מתוך הלם. שנית, לנסות לראות ביקורת כמידע – נתונים שעוזרים לנו. אחד המאמנים ניסח זאת כך: "ראה בביקורת לא יותר מאשר עובדה שיש לחקור – ואז תוכל לבחון אותה בשקט". אם נאמץ מבט סקרן, כמעט מדעי, על המשוב ("מעניין, מה אפשר ללמוד מזה?"), זה יכול להשתיק קצת את האמיגדלה הצורחת. עצה שלישית היא להפריד בין ה'אני' לבין ההתנהגות: להזכיר לעצמנו שגם אם טעיתי במשהו, זה לא אומר שאני אדם רע או כישלון מוחלט. כולם טועים לפעמים, והטעות שלי היא רק חלק קטן ממני. תפיסה כזו, המזכירה את "גישת החשיבה המתפתחת" בפסיכולוגיה (Growth Mindset), גורסת שכל ביקורת היא הזדמנות ללמוד מיומנות או לשפר תכונה – היא לא הגדרה ערכית של האישיות שלי.

גם מהצד החברתי ניתן לשפר את האקלים של הביקורת. אם אנחנו בעמדה של מנהלים, הורים או מורים, שווה לטפח תרבות שבה משוב בא מתוך אכפתיות, ולא כאמצעי השפלה. כאשר אנשים חשים שהמבקר הוא "בצד שלהם", הם פחות יתבצרו. סביבת אמון וביטחון מקלה על בליעת הביקורת. למשל, ידוע שנשיא ארה"ב אברהם לינקולן זכה להצלחות בין היתר משום שהקיף עצמו ב"צוות של יריבים" – הוא מינה אנשים שביקרו אותו ואף לעגו לו בעבר (כמו שר המלחמה שלו אדווין סטנטון) לממשלו, ובמקום לטורפד הצעותיהם, קשיב להם ואיפשר ויכוחים נוקבים. לינקולן יכול היה לספוג עלבונות וביקורת בלי לקחת אותם אישית, מתוך הבנה שהמטרה המשותפת (הצלחת האומה) גדולה מהאגו שלו. דוגמה זו ממחישה את העוצמה שבקבלת ביקורת: היא מאפשרת ריבוי דעות, תיקון שגיאות מהיר, ושיפור מתמיד – בין אם זה בהנהגת מדינה, בניהול עסק או בחיי נישואין.

לסיום, חשוב להכיר בכך שקבלת ביקורת היא מיומנות נרכשת. ייתכן שלא נולדנו עם עור של פיל, ואולי תמיד נהיה טיפה רגישים – אבל בהדרגה, בעזרת תרגול ותודעה, אפשר להפוך ביקורת ממקור איום למנוף לצמיחה. אם נזכור שביקורת (כשהיא באה בתום לב) היא בעצם מתנה – אולי אחת המתנות הכי לא עטופות יפה, אבל עדיין מתנה – נתחיל לשנות את יחסנו אליה. וכשאנחנו, מבחינתנו, מגיבים לביקורת באופן ענייני ולא מתלהם, אנחנו גם משדרים בגרות וביטחון עצמי אמיתי.

אז בפעם הבאה שמישהו מותח עליכם ביקורת, לפני שהלחיים מאדימות והלחץ בדם עולה ואתם חושבים 'מי הוא בכלל', נסו לעצור לרגע את התגובה האוטומטית. קחו נשימה, הקשיבו עד הסוף, ואמרו תודה – אפילו אם בפנים קצת כואב. אחר-כך, כשאתם לבד, שקלו בשקט: אולי יש פה משהו מועיל עבורי? גם אם תחליטו שהביקורת לא מוצדקת, עצם זה שנתתם לה צ'אנס ולא הדפתם אותה מיידית – כבר ניצחתם ניצחון קטן על האגו.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בסופו של דבר, אף אחד מאיתנו אינו מושלם, וכנראה נמשיך לקבל ביקורות לאורך חיינו. האתגר הוא לא למנוע את הביקורת, אלא ללמוד לחיות איתה – ולגדול ממנה. כפי שכתב רבי בחיי אבן פקודה לפני כמעט אלף שנה, "הוכחה ותוכחה הן כמו מרפא מר – תחילה טעמו מר, אך בסוף הוא מרפא ומבריא" (חובות הלבבות-שער הבחינה). אם נצליח לזכור את ה"סוף המרפא", אולי נוכל לבלוע את המרירות הזמנית. פתיחות לביקורת היא אומנם אחת המבחנים הקשים לנפש, אך מי שמשכיל לעבור אותו יוצא מחוזק, חכם ומחושל יותר – וזה רווח ששווה את המאמץ.

חלק מהמקורות ששימשו לכתבה:

Eisenberger, N. I., Lieberman, M. D., & Williams, K. D. (2003). Does rejection hurt? An fMRI study of social exclusion. Science, 302(5643), 290–292.

Leary, M. R., & Baumeister, R. F. (2000). The nature and function of self-esteem: Sociometer theory. Advances in Experimental Social Psychology, 32, 1–62.

Greenwald, A. G. (1980). The totalitarian ego: Fabrication and revision of personal history. American Psychologist, 35(7), 603–618.

Vaillant, G. E. (1994). Ego mechanisms of defense and personality psychopathology. Journal of Abnormal Psychology, 103(1), 44–50.

Markus, H. R., & Kitayama, S. (1991). Culture and the self: Implications for cognition, emotion, and motivation. Psychological Review, 98(2), 224–253.