ביום שלישי, אסרו חג של פסח, קיבלתי טלפון: "אני חייב לספר לך משהו, בתנאי שאתה מספר זאת גם לאחרים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני נשוי כעשרים שנה, יש לנו ברוך השם שישה ילדים מתוקים שהם האור בחיינו. בקטע הזוגי אנחנו לא הזוג הכי מושלם אבל אנחנו חיים די טוב. המריבות שלנו קורות בדרך כלל בערב פסח, ערבי חגים, זמני לחץ כשרמת העמידות ללחץ שואפת לאפס.
ואז אנחנו רבים בשביל חצי השנה הקרובה. לא שזה טוב, אבל זו המציאות אצלנו בבית.
ערב פסח השנה אשתי הרגישה לא טוב, תקפה אותה דלקת חריפה מלווה בכאבים גדולים וחום גבוה מאוד שגרמה לה לשכב במיטה מבלי יכולת לזוז ממנה.
לא נותרה לי ברירה והייתי צריך לעבוד כפול ומכופל. מחוץ לבית בעבודה הרגילה שלי, לנקות את הבית לפסח, לטפל בילדים ובעיקר לטפל באשתי ולדאוג לה לכל מה שהיא צריכה כדי להקל מעליה.
הרגשתי שאני נקרע ממש, שאני מתאמץ מעל הכוחות שלי. אשתי, מרוב שהרגישה נורא, פגעה בי כמה וכמה פעמים. כנראה בלא שימת לב. ואני שתקתי.
אבל בערב פסח כבר היה לי קשה. כי אשתי שוב ממש דיברה לא יפה וצעקה עליי. אמרתי לה: 'אשתי היקרה, את פוגעת בי. אני אוהב אותך, תשתדלי לא לצער אותי ככה'. ואז, אינני יודע מה גרם לה, פעם ראשונה שאשתי ממש צעקה עליי ופגעה בי במילים שהיא לא דיברה אליי אף פעם.
אני הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר, ופתחתי את פי אף אני במילים פוגעות. אני יודע לצערי שהצלחתי ופגעתי בה עד עמקי נשמתה חזרה.
כנראה, מרוב שאשתי הרגישה לא טוב ומחמת הרגישות הטבעית שלה, היא החלה לבכות. היא אמרה לי: 'אתה לא מתבייש לאכול היום מצה בערב כאשר אתה ככה מדבר לאשתך?' ואני עניתי לה: 'ולך מותר לדבר לגבר שלך איך שאת רוצה?'
היא המשיכה לנגוע לי במיתרים האלה של הדת, זה משהו שהיא לא עשתה כל עשרים שנות הנישואין שלנו. לא היו כאלו דיבורים. 'איך תגיד את ההגדה? איך תתפלל ככה?'
באיזו שהיא דרך אחרי עשר דקות של מריבה נרגענו. לא דיברנו כלום חוץ מערב החג כשאחלנו אחד לשני גוט יו"ט. אח"כ כבר דיברנו רגיל בינינו, שנינו הבנו שצריך לעצור את מעגל המריבה הזה.
'ליל הסדר' היה נראה כלפי חוץ כרגיל, הילדים היו לבושים יפה וישבו מנומסים ומחונכים מסביב לשולחן הערוך. אבל ליבי היה קרוע, אשתי הצליחה לנגוע לי בפצע שכבר שנים רבות לא נרפא לי שקשור לדרך החינוך של הוריי. אבי חינך חינוך של שחור או לבן, שזה אומר שאם אתה עושה מעשה טוב אבל לאחר מכן התנהגת לא טוב, הדבר הזה הורס את כל הטוב שעשית.
ממש כמו אשתי. בגלל שפגעתי בה אז לכן אני לא אוכל מצה?! אני אהרוס את הכול? אני אשרוף את הכול?
אבי לדוגמה, כשהיה שומע שדיברתי לשון הרע, הוא היה אומר: 'עכשיו דיברת לשון הרע, אז כל מה שלמדת ועשית מצוות עובר לחבר שלך שדיברת עליו'. זו ההלכה, היה מסיים אבי.
ואני בגלל התמימות שלי האמנתי לזה במאה אחוז. נכון, לדבר לשון הרע זה עוון חמור, אבל אמר הגר"ח קניבסקי זצ"ל שזה רק במי שהוא בעל לשון הרע, שרגיל בכך. החת"ס בדרשותיו כתב שהחוזר בתשובה ומבקש מחילה יחזרו לו זכויותיו. כמובן שצריך לעשות הפקת לקחים, תשובה, סליחה, כל מה שצריך, אבל הטוב שלך לא נעלם, לעולם לא.
דרך החינוך הזו של אבי וגם החינוך שקיבלתי בישיבה גרמו לי לרדת קצת מהדרך.
מספר שנים הייתי מוגדר כנוער נושר. ברור שנשרתי מהדרך כי התחברתי לחברים לא טובים והם דרדרו אותי, אבל שורש הכול - למה בכלל נהייתי חבר שלהם, זה בגלל המחשבות של השחור לבן הזה.
הדרך אותה קיבלתי מהוריי של השחור לבן הזה גרמה לי ליפול כל הזמן. הייתי נופל נשבר ואז השבירה הייתה גורמת לי לירידה נוספת יותר גדולה וחוזר חלילה. בס"ד בדרך לא דרך חזרתי חזרה לישיבה, התחתנתי ואני משתדל לעשות את רצון השם יתברך. החינוך של השחור לבן הזה הצליח להשתחרר ממני מעט, ואז הגיעה אשתי, הכי קרובה אליי בעולם, ונגעה לי בדיוק ביבלת שלי.
כל תחילת ליל הסדר המחשבות של השחור לבן דפקו לי בראש. אתה לא מתחשב באשתך שהיא חולה מאוד, אתה חושב שהשם רוצה בכלל את המצוות שלך? כן, אשתי צודקת איך אני יכול לאכול מצה? הייתי עצוב ושבור מאוד. ואז קרה הנס.
לפני כמה שנים אשתי קנתה לי הגדה של פסח של רבי אלימלך בידרמן.
אהבתי את הפירוש הזורם שם אבל לא הייתי מסתכל למטה בהערות, בסיפורים. בקיצור אני קורא בהגדה: 'ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא'. ואז בהשגחה פרטית, משהו שאני לא נוהג לעשות באמצע הסדר, אני מסתכל בהגדה בהערות למטה וכך היה כתוב שם.
פעם נפגש הרב הקדוש בעל האמרי חיים מויזניץ זי"ע עם הרב הקדוש מתולדות אהרון זי"ע. סיפר האמרי חיים לרבי מתולדות אהרון: 'לפני זמן מה עמדתי באמצע התפילה, הגיע אליי הזקן והכסיל היצר הרע להזכיר לי את כל החטאים, העוונות והפשעים שעשיתי וממש רצה לגרום לי שלא אתפלל, אך הצלחתי להתגבר עליו ואמרתי לו: 'האם עכשיו ברגע זה חטאתי? לא'. אם כן הסתלק מכאן תיכף ומיד, ורק כך הצלחתי לסלק את היצר ממני'.
ממש הרגשתי שהשם מדבר איתי. תעצור, אל תיכנע לשחור לבן הזה. נכון גם אתה התנהגת לא בסדר תעשה על כך תשובה, אבל מה עכשיו אני אפסיד את הכול?! נכון, נפלתי, לא נגמר העולם. אני אנשום כמה נשימות ואגיד לעצמי שזה היצר הרע ולא היצר הטוב. נכון, אתה פגוע, פגעת באשתך בחזרה, תגיד סליחה וזהו תמשיך הלאה.
מה השם רוצה ממני עכשיו? שגם את המצוות האחרות אני לא אעשה? ממש לא! וכך התחזקתי וברוך השם בסוף היה לי לאשתי ולילדים ליל סדר מאיר ומחזק תרתי משמע.
אז רבי אלימלך בידרמן היה שליח טוב לחזק אותי כאשר ליבי היה שבור בלילה הכי גבוה בשנה".
כאשר אתה מחנך חינוך של שחור לבן, שזה אומר שאם טעית הכול לא שווה, אתה לא יכול כך לחנך את הנוער זה שובר אותם, רומס אותם.
הרמב"ם בהלכות תפילה כותב: "אין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות". האדם אומר לעצמו ממילא אני נמצא כבר בדיוטא התחתונה, מה זה כבר משנה, אמשיך לעבור עבירות ר"ל. כותב הרמב"ם: לא! אין קשר בין מעשה אחד לשני, ועל כל דבר טוב שאדם עושה הוא זוכה לשכר עצום ורב לנצח נצחים.
האדם צריך לדעת לא להישבר וגם אם עשה וחטא אין לעולם ייאוש, תמיד יש דרך חזור אפשר תמיד לעשות תשובה, לטפל, לקחת אחריות, אבל אין ייאוש.
לעולם לא לשרוף את הכול. אם נפלת לאיפה שנפלת תמיד יש דרך חזרה.
שבת שלום וקיץ בריא לכל בית ישראל.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות