אין לך סליחה, יש לך מחילה: על הדרכים לסלוח באמת
יום כיפור הוא זמן של יציאה לחירות, שחרור מכבלי העבר הרוחניים והרגשיים ופתיחת דף חדש: כלפי שמים, כלפי הזולת וכלפי עצמנו. בערבו של יום מוחלים איש לרעהו, בליל התקדש החג מתירים את קשרי הנדרים ובעיצומו של יום מקבלים סליחה מהקב"ה. בזמן שהיה היובל נוהג היה זה זמן שחרורם של העבדים ושל הנכסים בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם... וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ... וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
>> למגזין המלא - כנסו
אני רוצה להתמקד בסליחה לזולת שפגע בנו. לפעמים זהו אתגר עבורנו. לפעמים פשוט הלב כל כך כואב שהוא לא מסוגל לסלוח באמת. לפעמים אנו עלולים להרגיש שהסליחה שלנו מהווה הצדקה של הפגיעה או הקטנה של העוול שנעשה לנו. לפעמים קיימת גם דאגה שאם נסלח לזולת לא נדע להגן על עצמנו מפניו ונפגע שוב. ההיפך של "סליחה" היא "הקפדה": לפעמים אנחנו מקפידים על הזולת כדי להחזיר לעצמנו כח מול הפגיעה שחווינו ממנו - "להחזיק" את הפוגע כמי ש"חייב" לנו פיצוי או ריצוי או כדי לשמר את דמותו כשלילית ואת שלנו כחיובית ו"מושלמת".
שיטות שעוזרות לסלוח באמת
אנחנו יכולים לנסות לשכנע את עצמנו שלא כדאי להקפיד, ש"לכעוס על הזולת דומה לשתיית רעל בתקווה שמישהו אחר ייפגע מכך". במקרים מסויימים נוכל ללמד זכות שהזולת לא התכוון לפגוע, לראות גם את הצד שלו ולהתחשב בכך שביקש סליחה. אפשר לזכור שהכל לטובה או גם להסתכל על האירוע הפוגעני בפרופורציה, כנקודה קטנה בתוך מרחב החיים הגדול שבו יש לנו ערך ומטרות. אבל עדיין יש מקרים שקשה לסלוח מעומק הלב ולשחרר לגמרי.
אני רוצה להציע דרך התמודדות על בסיס העיקרון "איזהו עשיר השמח בחלקו", לפיו יש באדם שתי מצבי תודעה:
תודעת עניות - מצב שבו אדם ממוקד במה שאין לו. הוא חווה את עצמו חסר, חלש, משתוקק, נסוג, מרוקן, מקופח, רעב. תחושות הנובעות מכך שהמיקוד מופנה למקום שבו הוא מוגבל וחסר חירות.
תודעת עשירות - מצב שבו אדם ממוקד במה שיש לו. הוא חווה תחושת סיפוק, שלמות ורוממות רוח. תחושות הנובעות מהמיקוד בחלקים שבהם הוא בעל חירות ובלתי-מוגבל.
כאשר אנו מקפידים על הזולת, אנחנו נמצאים בתודעת עניות: אנחנו ממוקדים במה שהאדם לקח מאיתנו, בתחושה שאנחנו קורבנות חסרי אונים. יתירה מזו, ההקפדה היא סוג של תביעה רגשית כלפי הזולת: הדבר נמצא אצל הזולת ואנחנו תובעים ממנו - התנצלות, פיצויים, שינוי התנהגות או רק את הזכות להיות מואשם על ידינו. כל עוד האדם מקפיד, הוא משאיר את הכח בידי האחר ומצמצם את חירותו. הוא קשור עם הפוגע והפגיעה והוא ממשיך להיפגע.
לעומת זאת, כאשר אנחנו מוחלים לזולת, אנחנו נמצאים בתודעת עשירות: אנחנו ממוקדים במה שיש לנו – לא במה שאין. אנחנו גם מתחברים לצלם אלוקים שבנו שיכול לתת בחינם – גם כשלשני לא מגיע. אנו נעשים בני חורין, איננו תלויים בזולת או בחלק הפוגעני של הקשר איתו. אנחנו משוחררים. מחילה לזולת על "תביעה" רגשית כלפי הזולת היא כמו מחילה על הלוואה – אין הכוונה שאנחנו אומרים שלא הייתה הלוואה, אלא שאנחנו מפסיקים לתבוע אותה.
ההבדל בין סליחה למחילה
בסליחה יש חלק "מרובע" – בין אדם לחבירו: כאשר אדם מבקש סליחה בצורה כנה, מצופה לנהוג ברחמנות ו"לשחרר" אותו מההקפדה עליו. יש בה חלק "עגול" – בין אדם לעצמו: החלטה פנימית של האדם שהוא רוצה להתמקד בעתיד ולא בעבר, במה שיש ולא במה שאין, בנתינה ולא בלקבל, בחירות ולא בתלות, בעשירות ולא בעניות. ויש בה חלק משולב – בין אדם לקב"ה – מצב שבו אדם מתנהג עם עצמו ועם זולתו כפי שהוא רוצה שה' ינהג איתו.
באדם יש חלק של חירות – עולם פנימי, נפש בלתי-מוגבלת. וחלק של הכרח – עולם חיצוני, גוף מוגבל ובעל צרכים הישרדותיים. החלק הראשון ניזון מ"צלם אלוקים" שבאדם, והוא "נותן" - ללא כוונות רווח. החלק השני ניזון מבריאתו "עפר מן האדמה". זהו חלק "מקבל", לוקח. אדם הוא שילוב של השניים: אינו יכול להיות "רק" נותן – זה אלוקי, לא אנושי; אינו יכול להיות "רק" מקבל - זה בהמי, לא אנושי. סליחה היא טוטאלית - כולה נתינה לזולת ועל כן בכל התנ"ך היא מיוחסת רק לבורא. במחילה יש גם נתינה (חנינה ושחרור לזולת) וגם קבלה (שחרור ושיפור איכות חיים של האדם עצמו), יש בה מורכבות אנושית. שותפים בה גם ה"צלם אלוקים" שבאדם וגם ה"עפר מן האדמה", שבו. השילוב בין השניים יוצר את האופי הייחודי של המחילה. במחילה יש ריכוך של ההקפדה, גם אם לא סליחה מושלמת. יש בה עליות ומורדות, התגברות של הכעס לצד זמנים של ריצוי ופיוס – לא מדובר בתהליך מהיר שהולך רק בכיוון אחד.
כיצד ניתן ליישם את הדברים?
תפעלו בשלושה צעדים שמשלימים אחד את השני, סדר הצעדים אינו קבוע וייתכן שתעברו שוב ושוב מאחד לשני.
צעד ראשון, הממד השכלי:
ראשית, תגדירו לעצמכם את הסיטואציה בה נפגעתם, שתהייה בהירה לכם – מה בדיוק היה, מה אחריותכם ומה באחריות הזולת. שנית, תבדקו עם עצמכם האם אתם מבינים נכון את משמעותה של המחילה – אם בתפיסתכם המחילה אמורה לפגוע בכם, כנראה שמה שאתם הולכים לעשות הוא לא מחילה. אחרי שביררתם זאת עם עצמכם, קבלו החלטה עקרונית למחול.
תוכלו לעשות זאת בעזרת השאלות הבאות: האם אנו מבינים שמחילה אינה הצדקה של העוול, הקטנת חומרתו או ויתור על הגנה על עצמך. האם אנו מבינים שמחילה היא יציאה לחירות על ידי שחרור אחיזה ב"תביעה" שלנו כלפי הזולת, שזו בחירה לחיות חיים עצמאיים ולא תלויים? האם אנו מבינים שהקפדה היא אשליית כח מדומה שדווקא שמה אותנו במקום חלש ונזקק? האם להתמקד במה בעבר או בעתיד? האם אנו רוצים להמשיך ולשאת את נטל ההקפדה, היא עושה לנו טוב או שהגיע הזמן להיפטר ממנה?
צעד שני, הממד הרגשי:
ראשית, תנו מקום לרגשות הפגיעה, אל תנסו להדוף אותם. אלו רגשותיכם – כבדו אותם, אל תלקו את עצמכם. שנית, לצד זאת הזכירו לעצמכם שכאשר אתם שקועים בפגיעה, אתם נמצאים בתודעת עניות ואתם רוצים להיות בעשירות.
נסו לעשות זאת בעזרת השאלות הבאות: האם אנו יכולים לחמול על עצמנו, לקבל חולשות וטעויות שלנו, כולל להבין שלפעמים אנחנו בתודעת עניות? האם אנו מקבלים את העובדה שיציאה לחירות של סליחה היא תהליך מאתגר ומורכב שלוקח זמן? האם אנו כעת בתודעת עניות (הגבלה - מיקוד במה שאין לנו) או עשירות (חירות - מיקוד במה שיש לנו), ואיך התחושה בכל אחת מהן (דמיינו את עצמכם ברגע של שביעות רצון, רגע שבו אתם רגועים ומרוצים, חשים שיש לכם הכל ולא חסר לכם כלום, ונסו להרגיש כך יותר זמן)? האם אנו רוצים להתחבר לעצמאות, לחירות ולעשירות שבנו, או לתת לזולת בעלות על מחשבותינו ורגשותינו? האם אנו רוצים להתחבר לצלם אלוקים - לחלק ה"נותן בחינם" שבנו, ולשאוב ממנו חמלה ומחילה לעצמנו ולזולת, גם ללא כל הצדקה – מתנת חינם?
צעד שלישי, הממד ההתנהגותי:
הגבירו את תודעת העשירות והחירות שלכם על ידי טכניקות אחדות שתבחרו מהרשימה דלהלן: לערוך סדר וניקיון בסביבה הפיזית שלכם; להעשיר את עצמכם מבחינה כלשהי: גופנית (הרגלי בריאות/ פעילות גופנית/תרגילי נשימה) שכלית (לימוד משהו חדש, קריאת ספר, הרצאה) רגשית (ביקור במקום חדש, מוזיקה, טבע) חברתית (יצירת קשרים חברתיים) התנהגותית (להשתפר במשהו מסויים); תערכו רשימה של דברים שיש לכם בחיים, ובמחשבה שנייה לא מובן מאליו שיש לכם אותם; תנו לאנשים מחוות/עזרות קטנות מתוך מחשבה על ההנאה שתגרם להם מכך; תאמרו בינכם לבין עצמכם או תכתבו שאתם משחררים אותו, מוחלים לו על החוב הרגשי; נסו לראות את הטוב באותו אדם ולחפש צדדים חיוביים באישיותו ואפילו לעזור לו (גם) בלי ידיעתו.
- לפרטים ותגובות - haymdayan@gmail.com