צללים ארוכים: השואה והצלקת הנפשית שעוברת מדור לדור

הם הובילו אותנו, יד ביד, אל מה שיש לנו כיום. (צילום: א.ל)

הם שרדו – אבל לא תמיד חזרו באמת. מאות אלפי יהודים יצאו ממחנות ההשמדה, הגטאות והמסתורים עם גוף חי – אך נפש מצולקת. השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה לא מחקו את הזיכרון, ולעיתים אף העבירו אותו – לא במילים, אלא בשתיקה – לילדיהם ונכדיהם. רבים מניצולי השואה בחורים שלא לדבר עליה במכוון, ולפעמים עוברים חיים שלמים שבהם לא סופר סיפורם אף לא פעם אחת. כך כאמור, לא תמיד צריך מילים בכדי להעביר מסר. וזו הסיבה שרבים בוחרים לקרוא להם 'שורדי שואה' ולא 'ניצולי שואה' וכפי שביטאה זאת אחת מהנשים ששוחררו בסיום השואה 'אני שרדתי, אתם ניצלתם'.

הטראומה שחוו אינה מוגבלת לקטגוריות הקליניות של פסיכולוגיה – היא שזורה בזהות, במורשת, בשתיקה ובמבט.

השפעות פסיכולוגיות: טראומה ללא סוף

ניצולי שואה רבים חווים תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD): סיוטים, פלאשבקים, ניתוק רגשי, והימנעות ממצבים שמעוררים זיכרונות. אך בניגוד לטראומה "רגילה", מדובר בטראומה קיומית – כזו שנגעה לא רק באדם הבודד, אלא בגוף האנושות כולה והאמונה בעצם קיומו של עולם מוסרי.

ולמרות הזמן שחלף – הטראומה הזו לא נשארת רק עם הדור הראשון.

מחקרים עדכניים מצביעים על כך שגם דור שני ושלישי סובל לעיתים מחרדות, תחושת אובדן בלתי מוסברת, או דפוסים רגשיים שמושפעים מאירועי עבר שמעולם לא נאמרו בקול.

"לא דיברו על זה – אבל הרגשתי את זה כל הזמן"

בדור השני ניכרת לא אחת תחושת מועקה כללית, חרדה קיומית, חינוך נוקשה אך מלא אהבה – ושפה רגשית שמביעה זיכרון בלי לפרטו. חלקם מתארים בית שבו הזיכרון שתק, אבל היה נוכח בכל מבט.

הפסיכיאטרית רחל יהודה (Yehuda et al., 2014) מצאה שצאצאים של ניצולים נושאים שינויים מוחיים ואפיגנטיים – כלומר, סימנים ביולוגיים שעוברים מדור לדור – המושפעים מרמות חרדה של ההורים. זהו ממצא דרמטי: הכאב לא רק נחווה – הוא גם נחרט בגוף, באזורים במוח הקשורים בוויסות רגשי ובתגובות לסטרס.

שיטות טיפול: לאחות את השבר

בעשורים האחרונים התפתחו שיטות טיפול נפשיות מותאמות במיוחד לניצולי שואה ולצאצאיהם. להלן כמה מהן:

1. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מותאם

שיטה זו עוזרת לאנשים לזהות דפוסי חשיבה שליליים ולבנות תגובות חלופיות. בקרב ניצולים, הטיפול מותאם לרגישות גבוהה – ונעשה בזהירות רבה, לעיתים תוך שילוב אמירות מן המסורת כמו "גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא", לשם יצירת ביטחון פנימי.

2. טיפול נרטיבי

במקום להתמקד בפצע, המטפל והמטופל בונים יחד סיפור חדש – שבו האדם לא רק ניצול, אלא שורד, גיבור, ממשיך. עדויות רבות נאספות כך והופכות למכתבים, ספרים או תיעודים מוקלטים – שמעניקים תחושת משמעות מחודשת.

3. EMDR – עיבוד מחדש בעזרת תנועות עיניים

שיטה מתקדמת שעוזרת לעבד טראומות ללא צורך בתיאור מילולי מפורט. נמצא יעיל מאוד גם בקרב מבוגרים קשישים, בעיקר כאשר הזיכרונות עולים באופן בלתי רצוני.

4. טיפול קבוצתי ומשפחתי

בקהילות שונות בישראל פועלות מסגרות טיפול קבוצתי משולבות – לניצולים ולילדיהם – שמאפשרות דיאלוג בין-דורי, חיזוק תחושת השייכות ותחושת הערך. לדוגמה, עמותת "עמך" מציעה קבוצות תמיכה המבוססות על הזיכרון המשותף – אך גם על תקווה מחודשת ומייעדת אותן לבני הדור השני לניצולים.

5. שילוב אמונה בטיפול

רבים מהמטופלים – במיוחד מהציבור הדתי – מוצאים כוח אדיר בטיפול המשלב מקורות יהודיים: פסוקים, לימוד, דימויים מהמסורת. כפי שתיארה אחת המטפלות: "היכולת לומר תהילים יחד – היא לפעמים פעולה טיפולית לא פחות מהשיחה הקלינית."

לא רק ריפוי – גם תיקון

ישנם פצעים שלא יירפאו לעולם – אך ניתן לחיות איתם. המטרה בטיפול אינה לשכוח, אלא למצוא מקום בטוח לזיכרון. לשמר את הסיפור – לא כדי להכאיב, אלא כדי להבין, לעבד ולהמשיך.

בדור השלישי, יש שמבקשים לספר מחדש את הסיפור – מתוך תקווה. להפוך את השואה לקריאה מוסרית, לחיזוק ערכי חיים, לחמלה, ולפעולה למען צדק אנושי.

השואה – לא רק מה שהיה, אלא גם מה שהיא עודנה

עבור רבים, השואה היא לא רק אירוע היסטורי – אלא מציאות פנימית. היא באה לידי ביטוי במבטים, בפחדים, בזיכרונות – וגם בכוח לעמוד, להמשיך, ולבנות מחדש.

כי כמו שאמרה ניצולה בת 90 בטיפול שעברה: "כל חיי פחדתי – אבל עכשיו אני רוצה שגם ילדי יידעו שאני גם נלחמתי. בדרכי. בשתיקה. באהבה. בחיים."

ומי יתן שהמלחמה השקטה אותה עשו עבורנו אותם שורדי שואה תעמוד לזכותנו ונזכה שמשמיים ישלחו לנו גאולתנו ולא נדע עוד צער ושבר. אמן.