היום, ח' בכסליו, ערב שבת פרשת ויצא, הוא יום השנה ה - 25 לפטירתו של הרב עוזי קמיסר ז"ל.
יש סיפור שהתרחש עמו שהוא כל כך עוצמתי שלא יכולתי שלא לשתף אותו אתכם, הקוראים היקרים.
הנה הסיפור: בזמן מחלתו היה צריך לעבור ניתוח מורכב להוציא את הגידול מראשו. המשפחה הגיעה לבית הרפואה להיות יחד איתו, לתמוך ולחזק. בני המשפחה נמצאים בחדר החולה, הצוות הרפואי מגיע ולוקח את החולה אל עבר חדר הניתוח, הם נפרדים בחיבוקים ודמעות, אך לאחר כמה דקות הם חוזרים. האבא מבקש לדבר ביחידות עם שני הגיסים הגדולים במשפחה, הם משוחחים בשקט, השיחה מסתיימת והאבא שוב מוכן לגשת לניתוח. אף אחד לא יודע על מה דובר, ומדוע היה כל כך חשוב רגע לפני הניתוח.
מאז עבר ר' עוזי טיפולים רבים נוספים, אך לצערנו המחלה הכניעה אותו וביום ח' בכסליו השיב נשמתו לבורא.
במהלך ימי השבעה צילצל הטלפון בבית המשפחה. על הקו אישה שמבקשת לשוחח עם עוזי. בגמגום קל מסביר זה שענה לטלפון כי עוזי נפטר לפני מספר ימים ובדיוק כעת הם יושבים שבעה. האישה על הקו מתנצלת על אי הנעימות, היא רק רצתה להודות לעוזי וכלל לא ידעה שנפטר. בעוד קולה נשנק מבכי היא מספרת כך: "לפני מספר חודשים התגלתה אצלי בעיה בעין שדרשה טיפול רפואי מורכב. לצערי, הטיפול היה כרוך בהוצאה כספית גדולה שלא היה בידי להשיג. בצר לי הגעתי אל בית הרפואה והתחננתי לצוות הרפואי שימצא פתרון עבורי. בעודי מתייפחת בכאב עברו על ידי מספר רופאים מובילים מיטת חולה בדרכו לניתוח ראש. החולה ביקש לדעת על מה המהומה וכששמע שאני מתקשה לשלם את הטיפול הרפואי דרש מהצוות להחזיר אותו אל משפחתו. לאחר כמה דקות קיבלתי תשובה מהצוות כי הטיפול שלי משולם ואפשר להתחיל בתהליך". בקטע הזה, נקטע רצף הדיבור ובכי נשמע על הקו. "הטיפול בעין הציל לי את החיים. בזכות הטיפול מצאו את מקור הבעיה שהגיעה מהמוח, אם לא היו מגלים זאת בזמן לא הייתי כאן היום. עוזי הציל לי את החיים!"
בפרשת השבוע, פרשת ויצא, מסופר על יעקב אבינו שיוצא מביתו אל חרן. בדרכו הוא עוצר ללון (ובאותו לילה חולם את חלום יעקב המפורסם). מסופר כי לפני שפנה לישון סידר יעקב אבנים סביב לראשו בכדי להתמגן מפני חיות רעות. כאן נשאלת שאלה מתבקשת: אם חשש יעקב מפני חיות רעות מדוע היגן רק על ראשו, מה לגבי שאר הגוף, עליו לא חשש? אלא שיעקב לא חשש מפני חיות רעות כפשוטם של דברים, הוא חשש מפני 'חיות רעות' במשמעותן הרוחנית, מפני כוחות הרע שעמם הוא צריך עכשיו להתמודד בדרכו לחרן. לפיכך הקיף את ראשו באבנים, דבר שסימל את נחישות דעתו להשאיר את הראש לעצמו במקום טוב.
החיים מזמנים לנו אתגרים שונים אשר לא תמיד יש לנו את היכולת לשלוט בהם. מה שכן נשאר תמיד בשליטתנו הוא הראש. עליו אנחנו תמיד יכולים להגן, להחליט במה יהיה עסוק ומונח ואיך ינהל את מה שקורה עם שאר הגוף.
זה בדיוק מה שעשה ר' עוזי באותם רגעים שלפני הניתוח. בזמן שאפילו הראש מבחינה פיזית לא היה בשליטתו, הוא ידע להגן עליו ולהיות במקום הנכון. במקום להתמרמר, להתמסכן ולכאוב הוא בחר בראשו להיות בצד הנותן, הצד המאיר, הצד המציל.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו; ר' עוזיהו אליהו בן שלום ז"ל.