קרבנות אדם / הרב אבי אברהם בטור לויקרא

(צילום: שאטרסטוק)

הגר"י גלינסקי זצ"ל היה נוהג להשתעשע בהומור עצמי על כך שהוא לא היה גבוה.

אחד מהסיפורים המפורסמים שהוא סיפר תמיד במליצה היה כי יום אחד הוא קם בבוקר וחש שאצבעות הרגלים שלו הגיעו לקצה המיטה והם אפילו קצת באוויר...

הוא ממש התפלא וכמעט צבט את עצמו כדי לדעת אם הוא חולם או לא, האומנם הוא צמח וגבה כל כך במהלך הלילה?... לא יאומן אלו ניסי ניסים גלויים עשה לו הקב"ה הכל יכול....

ואז, הוא מספר, הוא גילה שהוא פשוט ישן לרוחב המיטה...

כל אדם וקומתו

בעבר מצאתי בסיפור הזה שלו גמישות מחשבתית, של בריאות נפשית ויכולת לעשות הצגה עצמית שנעזרת בהומור ומאפשרת לו בכך לשלוט בדימוי שלו.

בהמשך חשבתי על כך כמסר גם לתחום עיסוקי בליווי נוער מתמודד ולחינוך בכלל...

נולדנו בקומה מסוימת, לפעמים גבוהים מידי לחיים, לפעמים נמוכים ומוחלשים לחיים.

קומה מסוימת בלמידה, ביכולות חברתיות ובינאישיות ובכל תחום שהוא. לפעמים נולדנו בקומה של ממוצעים, מידי ממוצעים.

לעיתים יש לנו יכולת ואפשרות 'לצמוח' בכמה סנטימטרים או להתכופף כשצריך, כדי להתאים את עצמנו לסביבה או לשאיפה האישית שלנו לגבי עצמנו, אך לפעמים לא.

לפעמים עלינו בעצמנו 'להשלים' עם הגובה המנטלי שלנו.

לא פעם הפתרון שלנו כדי ליהנות מהחיים ולחוות הצלחה אישית הוא ללמוד 'לישון לרוחב'.

להרגיש ולחוות שגם אני, גם הרגלים שלי, יכולות להגיע עד לקצה של המיטה...

זו המשמעות של 'מסגרת מותאמת', לגובה שלי, ליכולות שלי.

מקום שבו אני יכול להיות בו אני, כמו שאני ולהתקדם משם בכיוונים אחרים, כשאני שלם עם עצמי ומועצם על היותי מי שאני.

מקום שבו אני יכול להתקדם אולי בכיוונים שאינם נמדדים ומכומתים דווקא בגובה ורוחב, אלא גם בעומק וקוטר למשל.

וכעת הסיפור הזה הופך לממשי ואקטואלי גם לתקופה המורכבת שאנו נמצאים בה, לצורך החיוני שלנו לגלות גמישות, להסתגל למציאות חדשה ומגבילה, למצוא גם בתנאים החדשים את עצמנו ואת היכולות החדשות-ישנות שלנו ולצמוח ממנה.

יש מחיר ללימוד

"איש כי יקריב מכם קרבן לה'..."

ברש"י מבאר: "מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל... אף אתם לא תקריבו מן הגזל".

אפשר לומר שכאשר האדם "מקריב" משהו בחייו, כמעט תמיד יש לזה מחיר מסוים, ועליו לבדוק ולדעת מה "גוזלת" ממנו אותה הקרבה, וגם האם הדבר אכן ראוי, נכון ומוצדק.

בעידן החדש אליו נקלענו במהלך משבר הקורונה נאלצנו להתמודד עם גילויי גמישות גם בשגרה חדשה של התפילה ולימוד התורה.

כבר לא תמיד מה שהתרגלנו אליו, להתפלל בבית הכנסת במניין, ללמוד בתלמודי התורה, בישיבות ובכוללים וזה עשוי לתת מבט חדש ומעמיק לצורך בשמירת התורה ובניהול הזמן נכון, ללא שום משגיח ומחייב חיצוני.

בעניין זה שמעתי מידידי ר' אלי שטרן עניין מחזק ומחייב.

הדיבור על 'קביעת עתים לתורה' הוא בדרך כלל דיבור על המסגרת החיצונית או על החיוב ההלכתי (שמעיקר הדין מקיימים אותו בקריאת שמע שחרית וערבית), אבל פחות על הלב, על האהבה ועל החיבור.

ברור שבדרך העולם צריך מסגרות חיצוניות, שצריך לְפַנות זמן ללימוד תורה, כי מטלות וטרדות החיים שוטפות אותנו, אך זה רק ברמה הפרקטית.

מאידך, אפשר לגלות כי הדיבור על 'קביעת עתים לתורה' הטכני עשוי "לפספס" את החידוש העיקרי: יחס האהבה אל התורה.

היחס של עם הנצח לתורה הוא יחס של אהבה פנימית כמעט בלתי הגיונית, אהבה של טירוף ושל השתגעות, כלשון האור החיים "היו משתגעים ומתלהטים אחריה".

יש כאן תופעה שאין דומה לה: עם שמאוהב ב"ספר החוקים" שלו. ואם נדייק, כמובן, לא מדובר ב"ספר חוקים" יבש, אלא במשהו חי ודינמי שהלומדים מעורבים בו בעצמם. דבר תוסס וחי, שמשנה את הלומד אבל גם משתנה בעצמו מהלומד.

ואם כך הדבר, ואם יש אדם שככה מאוהב, האם צריך להאיץ בו לקבוע זמנים לפגוש את אהובתו? הוא הרי נמשך אליה באופן אוטומטי בכל זמן פנוי.

ברמה היותר פשוטה: כמו שמגוחך יהיה לומר לאדם שנהנה לגלוש באפליקציית 'וואטספ' בכל רגע פנוי, להתחיל 'לקבוע עתים לוואטספ', כך הדבר גם פה: אם זה באמת יעניין אותו ואם זה באמת יהיה משמעותי עבורו - הוא ימצא את עצמו פותח את הספר בכל דקה פנויה.

בליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ד מביא דרוש על "קבעת עתים לתורה", וטוען שזה מלשון "וקבע את קובעיהם נפש" - מלשון גזילה, שהאדם צריך 'לגזול' מהזמן האישי שלו לתורה.

כי ככה זה כשזה חשוב לך, אתה גוזל מהזמן של המטלות השונות, ומהזמן של העבודה, ומהזמן של השינה, ומהזמן של האוכל, בכדי ללמוד עוד. אף אחד לא רודף אחריך - אתה רודף אחריה.

המנוע של החיבור שלנו לתורה צריך להתחיל באהבה, בהבנה בכך שהתורה היא עונג ושעשוע- "לולי תורתך שעשועי" ולא עוד "מטלה" שצריך לבצע כי חייבים...

כמה אתה מקריב ללימוד התורה?

החיבור בין תחילת הלמידה לילדים בפרשת ויקרא אולי נועדה להזכיר לנו כי זה דומה לקורבן.

יש קורבן ש'חובה' להביא כפעולת תגמול על חטא או מחויבות, אך יש קרבן שאתה מביא מחפץ הלב, שכולו עולה תמימה כליל. מהו הלימוד תורה שלך?

התקופה הזו מביאה אלינו את הצורך לשנות הרגלים גם בתחום הלמידה האישית שלנו, לגלות גמישות ולבנות סדר יום חדש, 'לגנוב' לעצמו זמן לימוד לא כי 'צריך' ו'חייב' אלא כי אנו אוהבים ורוצים. לגלות ולהתאהב בתורה מחדש מזוית אחרת.

לשאוף ולקוות "שנשכים ונמצא יחול לבבנו אליך"

לכל אחד יש לו את נקודת החיכוך שלו עם התורה והמצוות, ששם ה"שלא לשמה" כבר לא עובד ורק החיבור הפנימי האמיתי מחזיק את התמודדות עם הסתירות ונקודות הקושי.

במלחמה כמו במלחמה יש צורך לעמוד בקצב ולשנות טקטיקה.

כאשר במלחה"ע השניה צבאות פולין הגיעו עם אותם הסוסים ועם אותן האסטרטגיות שהובילו אותם לניצחון במלחה"ע הראשונה, הגרמנים שנלחמו מולם הגיעו עם טנקים וכבשו בתוך 3 ימים את פולין.

אז מה אם 'ניצחנו עם זה פעם'? הדברים דינאמיים ומשתנים ומצריכים היערכות והתאמה מחודשת לזמן ולכל דור.

מענק לעסקים גדולים

אנו מחויבים "לעסוק בדברי תורה". בכל מצב.

מקובל היה פעם להביא תמיד את דברי החפץ חיים, שטען כי לימוד התורה צריך להיות בבחינת "עסק".

כמו שאדם ממשיך תמיד 'לעסוק' בעבודתו, וגם כאשר הוא טרוד במשהו אחר הוא לוקח את זה איתו, כך התורה צריכה ללוות אותנו כל החיים, כל היום וכל הזמן, בדעתנו ובהשתוקקותנו, וכן ביכולת לחזור ולהיפנות אליה ולטפל בה מבלי להזניח כמו עסק טוב.

אך יתכן שגם המשל הנ"ל זקוק ל'עדכון גרסה' קל לימי שנותינו ולמצבנו הנוכחי.

עידן שבו חלים תמורות ושינויים גם ברובד התעסוקתי, שבו קיימת אי ודאות וחוסר ביטחון תעסוקתי, שבו גם בשגרה היו נאלצים מעמד הביניים לעבוד לעיתים ביותר ממשרה אחת או שתיים, עידן שבו לא מעט עובדים 'מהבית' ועל חשבון הבית, בזמני עבודה משתנים ושעות לא שעות.

גם בעסק התורה יש דינאמיות. דברים השתנו גם פה. "הדף היומי" למשל הפך כבר למוצר צריכה בסיסי. אדם 'שסיים ש"ס' הוא כבר לא מחזה נדיר במחוזותינו, ולעיתים גם יותר מפעם אחת ופעמיים.

"שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן וכו' גדול שבהם יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות וכו' דבר גדול וןדבר קטן. מאי דבר גדול- מעשה מרכבה ודבר קטן- הוויות דאביי ורבא"

מה זה 'דבר קטן'? הוויות אביי ורבא. בשבילנו זה הרי 'דבר גדול' מאוד... אבל בעידן שכולם יודעי ש"ס וזה דבר נפוץ, הוויות אביי ורבא זה כבר מוצר צריכה בסיסי ששווה לכל נפש.

בתחום העבודה, כדי לא לפשוט את הרגל, ה'עסקים' חייבים לגלות גמישות ויצירתיות.

גם בעסק התורה- התרבו הספסלים, השיעורים. כל אחד יכול למצוא עצמו בכל זמן ושעה, בכל גיל ומצב, בכל סגנון לימוד ושטח לימודי. עיון, בקיאות, הלכה, בצורה ויזואלית, לשמיעה, חברותות ומה לא... השפע גדול ונשאר רק לבחור.

אם אי אפשר להגיע לחנות- לבית המדרש, אז אפשר היום גם להזמין 'משלוחים' עד הבית...

כל אחד כבר יכול וצריך לבחור לעצמו בהתאמה.

אם ניקח את עולם העבודה, 'העסק' שלנו ונלמד להשתמש בו ולעשות בתחבולות מלחמה עם היצר, להבין את הצורך לעומק ולמצוא את ההתאמות והעדכונים, נוכל 'לגנוב' יותר זמן וגם יותר איכות ללימוד שלנו. מה שעבד פעם לא בהכרח עובד עדיין היום, חובה עלינו לבדוק את השוק מידי פעם בפעם ולוודא 'שהעסק דופק' ואנחנו נמצאים במקום שבו אנו רוצים לראות את עצמנו, ממומשים וחדורי מטרה הלאה.

ואולי כאשר נמצא את ה'אדם כי יקריב' האישי שלנו, נמנע בכך קורבנות אדם נוספים בע"ה.

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com