"ויקחו לי תרומה" – סוד הנתינה ומסירות הנפש

משנכנס אדר – מרבין בשמחה. דרשנים ממלאים את אוצרותיהם בדברי תורה מחכימים, המשמחים את לב שומעיהם. ודורשי רשימות היו מבארים את משמעות הקשר בין 'ויקחו לי תרומה' לבין פסוק 'שמע ישראל' – וכה דבריהם: אותם פושטי יד בבואם לבית הכנסת ומושיטים ידם לצדקה, אך לעומתם המתפללים ובעלי הבתים ממהרים לכסות עיניהם בדבקות בקריאת "שמע ישראל" ומאריכים באחד עד שיסתלקו אביונינו.

תרומה במסירות נפש

אך זוהי רק פתיחה מליצית, בטרם ניגש לעיין בדבריו המאירים של הרה"ק בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש זי"ע, אשר בפירושו לפסוקי פרשתנו מגלה טפח נוסף בסוד הנתינה והמסירות. בפתח תשובותיו לחלקו השני של ספרו, לאחר שהוא מרחיב בביאור החובה המוטלת על כל יהודי לחיות על קידוש השם ולמסור נפשו בכל יום ויום בעת קריאת שמע – בה נדרש האדם לתת את ליבו ונשמתו לבוראו, כדברי הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום" (תהלים מד, כג) – שוזר הוא רעיון נפלא בביאור פסוקי הפרשה.

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" – דורש בעל ה"מנחת אלעזר", כי על האדם לדעת שהכסף והזהב הם פיקדון מהבורא, וכל נתינה לצדקה אינה אלא חזרה אל מקורה האלוקי, שהרי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב, ח). אך מהו החלק האמיתי של הנתינה? מה נזקף לזכות הנותן באמת? כאן מצביע הרבי על רמז נפלא הגנוז בלשון הכתוב: "זהב כסף נחושת" -

אותיות האמצע של תיבות אלו מרכיבות את ראשי התיבות של ד' מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ללמדנו כי עיקרה של מסירות נפש – היא הקרבת תאוות החומר, הכנעת הנטייה לאסוף ולצבור הון, והקדשתו לעבודת הבורא ולמצוות הצדקה וגמילות חסדים. זוהי הנתינה האמיתית – מסירות הלב והתמסרות למעשה החסד מתוך רצון שלם ונפש חפצה.

ומעתה יובן גם המדרש הפלאי: "ויקחו לי תרומה – הדא היא דכתיב 'שמע ישראל'". הנתינה השלמה היא רזא דמסירות נפש – נתינה שאין בה רק ממון, אלא את ליבו של האדם, את מהותו הפנימית, את אותו "שטיקעלע הארץ" המקדש את החומר והופכו לכלי לעבודת ה' בשלמות.