"צדקו יחדיו" | הגנת התורה על הגנב והנגנב בפרשת משפטים

ופירש רש"י: אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמשה. שה שנושאו על כתפו – משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה! שור שבטלו ממלאכתו – חמשה. שה שלא בטלו ממלאכתו – ארבעה.

שני טעמים שהם אחד

הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצ"ל מבאר ששני הדעות משלימות, שהרי 'משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו' (תהילים יט, י), ודין התורה מתאים גם לעונשו של הגנב וגם לנזקו של הנגנב. לגבי הגנב, משום שנתבזה בגניבת השה, הקילה התורה עליו לשלם ארבע צאן בלבד; מנגד, הנגנב לא נפגע בביטול מלאכה בגניבה זו, ולכן די לו בפיצוי של ארבע צאן.

לעומת זאת, בשור, שבו נתבטלה מלאכתו של הנגנב מעבודת השור, מגיע לו יותר, ולכן נפסקו לו חמישה בקר. וכן לגבי הגנב, משלם הוא חמישה כדינו, שכן לא נתבזה, ואין סיבה להקל עליו יותר. כך מתחשבים תמיד בשני הצדדים – הגנב והנגנב – ושני הטעמים משלימים זה את זה.

בפירוש 'אבן עזרא' [נפטר ביום א' באדר א' תתקכ"ז], הביא בשם רבי ישועה טעם נוסף מדוע החמירה התורה בעונשו של גונב השור יותר מגונב השה: השור הגדול קשה יותר להסתיר, ומי שגנבו מוכיח כי הוא גנב מיומן ביותר [כפי שכינו בעבר גנב מקצועי בשם "גנב סוסים”], ולפיכך ראוי הוא לעונש חמור יותר.

מדוע ארבעה וחמישה

התוספות (בבא קמא עט, ב) מבארים שהקנס של ארבעה וחמישה נועד להחמיר על מעשה השחיטה או המכירה כחטא נוסף. ולכן אינו משלם תשלום כפל כבגניבה רגילה. וכן כתב בחזון איש: שתוספת קלה כמו שלוש לא הייתה מספיקה להרתיע את הגנב מלחזור על מעשיו, ולכן התורה בחרה במספרים גבוהים יותר. חמישה נקבע לשור בגלל ערכו הגבוה והנזק המשמעותי שהוא גורם לבעלים (בשל שימושו במלאכה), בעוד ארבע נבחר לשה כמידה מידתית לערכו הנמוך יותר.

בספר "קצות החושן" (חושן משפט סימן שמח) דן המחבר בהלכות תשלומי ארבעה וחמישה ומסביר שהסכומים הגבוהים נועדו להבטיח שהגנב לא ירוויח מהגניבה גם אם ייתפס. הוא משווה זאת לתשלום כפל, ובטביחה ומכירה לא תמיד תשלום קנס של שתיים ושלוש היו משיגים מטרה זו.