חג הפסח: חג ההתמודדויות // הרב אבי אברהם

עם ישראל כולו שם, עבדים רצוצים, שבורים ומותשים, בקצה היכולת האנושית שלהם ובמעמקי מ"ט שערי טומאה. כולם שם זוכים לגילוי הפנים הגדול באנושות, לניסים גדולים ושידוד מערכות. האמנם?

רק שלושה היו חסרים בתמונה הזו.

ציפורה, גרשום ואליעזר.

הם לא היו שם.

האדמו"ר מבעלז. שאל פעם מדוע משה רבנו לא החזיר את ציפורה אשתו ובניו ממדיין למצרים כמצופה, כדי לראות את הניסים של עשרת המכות ויציאת מצרים?

והשיב האדמו"ר כי זה היה על מנת שיהיה למי לספר בליל הסדר את ניסי יציאת מצרים. מישהו שלא היה שם ושומע מהמספר את הכל...

ומאז מצווה עלינו לספר בכל שנה, לראות את עצמנו יוצאים ממצרים ולהשתמש בכח העצום של ה'סטוריטלינג' האיכותי ביותר בגרסת המציאות הקיומית היהודית של חיינו, שואבים וחייבים את הסיפור ל"כח המספר" הראשון שהיה משה רבנו בכבודו ובעצמו, שסיפר לבניו את כל המאורעות בליל הסדר הראשון בהיסטוריה שלאחר יציאת מצרים, נותן לנו את הדרך והכח להעביר הלאה. עוד לולאה בשרשרת הדורות של אב לבן.

כוחות ותעצומות גדולות הוטמנו בסיפור יציאת מצרים כפי שסופרו מאז ועד היום במשך דורות,

ממשה רבנו-המספר הראשון ועד מחברי ההגדה.

בליל הסדר ביכולתנו ללקט את החכמה שהוטמנה בה ולהטמיע אותה בחיי המשפחה שלנו. ללמוד את ההיסטוריה, להיעזר בה ולחוות אותה גם בהווה ובעתיד שלנו.

הנס הגדול ביותר

תפילת שחרית הסתיימה לה, כמה מהמתפללים מתארגנים לשיעור הדף היומי המועבר להם בטוב טעם ע"י הרב יואב מני, איש מיוחד משכמו ומעלה, הבקי ברזי הש"ס וגדוש בידע עולם. הוא פוצח בשאלה ללומדים וגם אני מטה ממקומי חצי אוזן: "התדעו מה ה'נס' הכי גדול בקריעת ים סוף?..." ציבור הלומדים מנסה את מזלו בפלפול, ולבסוף נכנע ומאפשר לרב מני לשטוח את התשובה אותה הוא שמע בשם הסטייפלר זצ"ל:

"הנס הגדול ביותר היה שעם ישראל לא חזרו בחזרה אחרי הנס הגדול בים סוף". הלא דבר הוא?

שוו בנפשכם, מדינה שלמה וגדולה נותרה לה מאחור, מלאה בכל טוב ארץ מצרים, ריקה ושוממה מאויבים שחלקם מתו בעשרת המכות והשאר טבעו במצולות ים סוף. כל מה שהם זקוקים לו בשביל התחלה טובה ונוחה, סגירת מעגל שהופכת אותם לשליטים על גורלם בקלות ובנוחות זה- 'לעשות פרסה' ולחזור למצרים...

אבל לא, הם נכנסים עוד מטר לתוך הים, צועדים עוד קילומטר אחד למסע של ארבעים שנה במדבר, אל הלא נודע, ללא מזון ומים, עם מעט מצות בלבד, חדורים בליבם באמונה יוקדת. עם שלם של עבדים משוחררים שבוחר בדרך הקשה יותר והפחות נוחה, שהולך אחרי ה' במדבר, בארץ לא זרועה... היש נס גדול מזה? אין זה כי אם אצבע אלוקים.

כל אחד מאיתנו עמוד לא פעם בפני הדילמה האם לבחור בנוחות או באתגר המצמיח שדורש תהליך עקבי ואמונה בדרך. אבותינו מדריכים אותנו כי הדרך ליציאת המצרים האישית שלנו עוברת דרך תהליך מורכב יותר של הפקת לקחים באמצעות התמודדות מפוכחת עם האתגרים ולא מתוך בריחה מהם.

עולם על סף תהום

"צזורה" הוא מושג מעולם המוזיקה וביקורת הספרות המייצג אתנחתא באמצע שורה, שאינה חופפת את ההפסקה המשקלית ומחלקת את הטור לשני חלקים בלתי שווים וסימנה: ii.

אם תרצו תוכלו להתייחס אליה גם כ'קריעת ים סוף' מוסיקאלית.

פרופ' מיכאל פישביין מתייחס לכך בהיבט התיאולוגי בספרו "לב נכון" וממחיש כיצד אותה 'צזורה' מייצגת סדק או שבר קיומי עמוק.

אותו סדק בוקע את הקליפה השגרתית והאדישה של קיומנו על קליפת כדור הארץ ברגעים מסוימים של אבל, אובדן או אהבה.

סדק זה מערער את חיי השגרה ופוער מרחב תהייה על טבע העולם ועל התודעה האמונית. במהלכו מתרחשת תפיסת עומק המגיעה עד ל'תהום' ומציפה בעוצמה מסחררת את כל החושים.

גם עם חלוף הזמן והתייצבות ההכרה עצמיות חדשה מתעוררת ומודעת לעומק שחווינו. פעמים רבות דרך השבר-סדק הזה אנו מעצבים את עצמנו מחדש ומשנים את חיינו מהיסוד.

הסופר והפסיכותרפיסט הנודע ארווין יאלום מתאר בספרו "הגישה האקזיסטנציאליסטית" את 'תרגיל אי ההזדהות' שערך למטופליו הנועד לייצר שבר מדומה כדי לעזור להתמודד עם מצבי אובדן וקושי קיומיים במפגש עם התהום שבנו.

הוא ביקש ממטופליו לציין על כל דף קטן תואר משמעותי שהם נושאים על עצמם: 'בן', 'אבא', 'חבר', 'בעל', 'מפרנס', 'עצמאי', בריא' וכדו' ולהיפרד מהם אחד אחד לפי סדר עדיפות, עד האחרון שבהם.

בתהליך פרידה עמוק וכואב שכזה האדם לומד לדמות את נקודות השבר הכואבות ביותר בחייו, אובדן של מי ומה שהוא, לחיות עם היש- בינתיים, ולזקק בסופו של דבר את הדבר היחיד והמשמעותי שלא ניתן לקחת ממנו לעולם.

כעין זה, רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מדריך אותנו לשים לב לרגע המסוים של ה"יחץ" בליל הסדר. אותו רגע שעפ"י החסידות מייצג רגע של יציאה מהחיים הרגילים שלנו, מהמציאות ה'שלמה' כביכול שבה אנשים חופשיים ועצמאיים, אל מול מציאות 'שבורה', שבה אנו חסרי זכויות וחירויות- עבדים.

שבירת המצה מסמלת כניסה לעולם שבור. עולם של הסתר פנים וגלות, עולם שבו איננו שולטים על חיינו, עולם צר של סבל וקושי ללא אפשרות חנינה ותקווה. זהו העולם השבור של גלות מצרים, עולם של מיצרים.

אנו שוברים את המצה השלמה וצוללים לתוך השבר הזה ובו בזמן מתחברים לכל המקומות הצרים שבעולמנו האישי. כל המקומות בהם אנו מרגישים מוגבלים וחסרי אונים מבלי יכולת לבחור או לשנות את התמונה. מקומות שגם אנו משועבדים לאנשים, למסגרות מכבידות, לחיים עצמם ולדפוסים של עצמנו.

אנו נכנסים לעולם השבור על מנת לבקוע אותו, לצאת ממנו ולעבור בקריעה בין הבתרים, אך יחד עם זאת אנו מכירים בכך שהעולם הוא עולם שבור. עולם שכולו רק השתקפויות וצללים של אמת.

דווקא מכאן מתחיל המסע שלנו למציאת החתיכה החסרה שלנו- ה'אפיקומן', החבוי בנו בעומק, שבלעדיו הערב אינו שלם.

הוא ה'פרס הגדול' של האירוע כולו, של החיים. מציאת המשמעות הפנימית המתגלה מתוך נקודת השבר, מתוך הקריעה של הים והמיצר האישי שלנו.

לשנה הבאה בני חורין

אז איך יוצאים לחירות?

את ההמלצה הראשונה לשנה זו אני חייב לידידי הרב חיים פרלמן ששיתף אותי בתובנה המרתקת:

לדבריו, לכולנו יש ארבע קבוצות של 'ידע'. קוראים לזה "מעגל הידע".

בקבוצה אחת נוכל למצוא דברים ש'אנחנו יודעים שאנחנו יודעים' (למשל: לדבר עברית, פעולות חשבון וכדו').

בקבוצה השנייה נמצא 'דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים' (לדבר סינית ולהטיס מטוס לרובנו...)

בקבוצה השלישית נגלה 'דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו יודעים' (זאת הקבוצה הכי מוזרה ויש כאלה שלא כוללים אותה במעגל. הכוונה היא לדברים שאנחנו עושים על 'אוטומט' מבלי שימת לב, כמו למשל: לנעול נעליים, ללכת, לנהוג, להתעצבן, להתקרבן...)

ובקבוצה האחרונה: 'דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים' (זאת הקבוצה הכי גדולה, ואין לנו מושג אפילו עד כדי כמה היא גדולה, מאחר ומדובר על דברים שאין לנו מושג שהם קיימים, וזה כמו לנסות להסביר מה זה 'מחשב' לאדם שיצא עכשיו ממצרים... צריך לתת לו כ"כ הרבה הקדמות והסברים על דברים שאינם קיימים לו בכלל בתודעה).

ארבע קבוצות הידע הללו מקבילות לארבעת הבנים בליל הסדר:

ה"חכם"- מייצג את הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים.

"שאינו יודע לשאול"- זו קבוצת דברים שאנחנו יודעים שאיננו יודעים מקיומם בכלל

ה"רשע" המתריס- מקביל לקבוצת הדברים שאנו יודעים שאיננו יודעים (ולא לומדים אותם מבחירה)

וה"תם"- מקביל לכל ההתנהגויות האוטומטיות שלנו, הדברים שאיננו יודעים שאנו יודעים.

השחרור מהשעבוד שלנו טמון דווקא אצל ה'תם'. מאחר וישנם כל כך הרבה דברים חשובים שאנו עושים על 'אוטומט' כבר מבלי לשים לב, והם פוגעים בצמיחה האישית שלנו- היחס לאשה ולילדים, למה שאנחנו אוכלים, חושבים, וכמובן, היחס שלנו לריבונו של עולם בתפילה ובלימוד תורה.

כדי להשתחרר מהאוטומט עלינו לשבת עם עצמנו באומץ ובשלווה ולעשות רשימת דברים שאני רוצה להעביר אותם מקטגוריית 'התם' שפועל בנו על אוטומט אל קטגוריית 'החכם'- שעושה דברים בצורה מודעת, עם מעקב אישי ויעדים, וכך לצאת לחירות הנפש והמחשבה.

החירות תלויה ונמצאת לפעמים במודעות.

איזה בן אתה?

בעל ההגדה מלמד אותנו כי אותה יציאת מצרים לא מתקיימת רק באנשים נחותים שמצבם ביש, אלא "אפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים". גם אנשים שנמצאים ברומו של עולם כמו התנאים הקדושים אמרו את סיפור יציאת מצרים. משמעות הדבר היא כי כל אדם במקום בו הוא נמצא, גבוה או נמוך, יש לו אתגרים, התמודדויות וקשיים וכשהוא נגאל מן ההתמודדות הרי הוא כאילו יצא ממצרים.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה", מבאר הרב שלמה ליפשיץ שליט"א, רב קהילת יסודות בבני ברק, כלומר, יש ארבעה דרכי התמודדות שלנו מול הקשיים שלנו בחיים.

החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול הם ארבעה אבות טיפוס של אותן דרכי ההתמודדות.

כאשר קורה שבר; יש מי ששואל מיד מה יש עליו ללמוד מכך, ויש מי שמתריס. יש את מי שרק תמה מתוך פשטות 'למה'? למה זה קורה? הוא לא יודע יותר מידי, אבל גם לא מבין. ויש גם מי שכבר לא שואל, הוא הפך להיות 'אדיש'.

בעל ההגדה מלמד אותנו שאצל כולם שייך להקנות את התחושה הזו, של מבט גבוה יותר אל מול הקושי, אצל כולם אפשר לנסוך ביטחון בתוכנית הגדולה, כדי שיבינו שיש תכלית לכל הקושי הזה, ואפשר ללמד אותם לגדול מהקושי, ולייחל לשינוי ולתקווה.

הכל נעשה בשעה שיש "מצה ומרור לפניך". שוב אנו למדים כי המצה והמרור כרוכים זה עם זה, היציאה ממצרים (מצה) עם השעבוד (מרור) גם יחד. בשעה שיש מצה ומרור לפניך, רק כשתתפוס שיש מצה רק אם יש גם מרור אז תוכל לספר ביציאת מצרים האישית שלך.

אז מתחיל בעל ההגדה בסיפור איך הכל התחיל ושנדע שההתחלה הזו משם מתחיל הסיפור, שהתוכנית כולה מתחילה ועד סוף סיפור אחד הוא. ושאותו סיפור קורה בכל דור ודור והיא שעמדה לאבותינו והקב"ה מצילנו מידם.

אך יש נקודה חשובה. חג הפסח נקרא "פסח" על שם הפסיחה. ה' דילג, נראה לומר שיש כאן עוד רובד חשוב, כשאנחנו מבינים שיש תוכנית אנחנו מנסים להבין את התהליך של התוכנית ומנסים גם לצפות מתי היא תגיע אל התכלית שלה. כאן התחדש שהתוכנית של הבורא לא ניתנת לתחזית, אי אפשר לנסות להבין מתי יארע השינוי, כי ה' פוסח, הוא מדלג. התוכנית האלוקית היא לא תוכנית אנושית. אין צפי מתי יארע השינוי.

השינוי כל כך לא צפוי מראש, שגם כאשר יודעים על כך ויודעים כבר תאריך מדויק, מודיעים עליו בתחילת החודש, עדיין זה נראה לא צפוי, ברגע שזה יקרה יהיה ב"חיפזון". ההתרחשות של השינוי כל כך לא נראית באופק כך שאפילו הודעה מראש לא עזרה, עד כדי כך שהם היו בחיפזון בשעת היציאה.

זה אומר לנו רבן גמליאל: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, "פסח מצה ומרור".

שלושה נקודות שמרכיבים את הביטחון בה' גואלנו וגואל אבותינו. הידיעה שהקושי-השעבוד הוא חלק מסיפור הגאולה, וכן התפיסה שהשינוי לא צפוי מראש ויקרה במפתיע, כפסיחה ודילוג.

ישנה עוד נקודה אחת חשובה מאד שבעל ההגדה מדגיש. "במורא גדול זה גילוי שכינה".

אחד מהניסים שהיו במצרים זה גילוי שכינה, זו האפשרות לתפוס את כל זה, כאשר עם ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה. שהרי היה צד שלא יבחינו באור הגדול שהתגלה, אך האור התגלה כל כך ברור שעם ישראל יכלו להכיל אותו, וזה גופו נס שהבורא יתברך נתן לעם ישראל כלים להכיל את הנס.

גם אנו צריכים להתפלל, לעבודת ה' כזו שתנסוך בנו יכולת לגלות את הכלים שה' נתן לנו, בכדי לראות את הגילוי שכינה שיש בכל אחד ואחד ממנו ורק כך נזכה לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים ואז נאמר לפניו שירה חדשה. שנזכה לחג שמח ומלא בכלים ובתעצומות אי"ה

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com