א. לחם ועוני.
כָל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
רבים ניסו לעמוד על סודו וטיבו של המשפט הזה: היכן מוצאת הזמנת עניים פומבית זו את מקומה עם שאר התובנות והמשמעויות הגודשות את ה"סדר". מה אפוא ההקשר ביניהם?
דומה, כי אין צורך להכביר במילים. מגיד ההגדה עצמו משיב על שאילתה זו. כך הוא מקדים ופותח: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים." - כי כיוון שאכילת המצה נושאת את השם "לחם עוני" על שם הבצק הבלתי-אפוי שאכלו ישראל בהיחפז מיד עם צאתם ממצריים, אף עתה אנו באים לשוות תמונה מושלמת של עוני ולחם באמצעות הזמנת העני שישמש דוגמא למה שהיה אז.. לחם ועוני.
ב. כל ילד והמנגינה שלו
כְּנֶגֶד אַרְבָעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָע, וְאֶחָד תָם, וְאֶחָד שֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
לא לחינם מפריד בעל ההגדה את הקטבים החברתיים למקשות שונות ויוצר לכל אחד קטגוריה עצמאית ויחודית, שכן לא ראי זה כראי זה. אין חינוך הילדים עומד תחת צבע וסגנון אחיד. אין ובלתי אפשרי מסלול זהה לכולם. לא מה שזקוק האחד לצורך התעלותו ראוי ומסוגל גם השני. אין דינו של "יוצא בשאלה" כדינו של אחיו שהולך בתלם הדתי-חרדי. כל אחד לפי כוחותיו הדשנים. בעגה של אמן נפש האדם, שלמה המלך, זה נשמע כך: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" [משלי כב, י].
לכל אחד יש ניצני אורה לפריחה ולשגשוג, מכל אחד יש להפיק ולפתח את תכונותיו היחודיות בדרכו שלו. אין סוד קסם אחר. כך בסיפור יציאת מצריים שלא האחד בשל כאחיו להבין בצורה זו או אחרת את השתלשלות המאורעות המרתקים, כך בחינוך בכלל. כל ילד והמנגינה שלו. [ראה עוד במאמר הפותח של גיליון פרשת תצווה]
ג. "אין אתאיסטים בשוחות של שדה קרב"---
רָשָע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָפַר בְּעִקָּר.
יש להבין: מה בדיוק ההקשר בין הדבקים; מדוע הרשע שיצא מלהקת המודים לאלוקים על ניסי מצריים כבר מתעטר בתואר החד והנקלה של "כופר בעיקר"? איך זה קורה?
ברם, כבר כתב רבי יצחק הוטנר זצ"ל, ראש ישיבת "פחד יצחק", בספר ההגות הנודע שלו כי שורשה של ההודיה נעוצה ומוטבעת אף במילה "הודאה", קרי: הנהון והסכמה על האמיתה. שכן כשאדם מודה לאלוקים על נס כלשהו שחווה אותו הרי בין בתרי ההודאה הוא גם מודה במציאות הזו שהאלוקים הוא הוא זה שמשנע מערכות תבל שנראים אוטומטיים וטבעיים מה, והוא זה גם שהביא את האדם הלום לידי הנס.
אולם זה היושב עימנו בשולחן הסדר ופוכר ידיו ומתריס בלגלוג ומסרב להצטרף ללהקת המודים בניסים שנחשפו והתחוללו לעינינו במצריים, הרי שבעצם, מתחת לפני השטח וכפועל יוצא, הוא גם מכחיש לא-רשמית הכחשה גורפת במציאות ניווטו התמידי של האלוקים כלפי ברואיו אשר על פני הארץ. פשוט הוא מעתה מדוע ממילא נושא הוא על מצחו כתם נחרץ של "כופר בעיקר"- - -
עם כזה בן אדם, שהופך עצמו לסומא על-כרחו, השיטה ההסברתית היא לבוא אליו בשפה מעשית ומילולית קשה ובוטה. לא עוד בנחת ובסובלנות. אתה האתאיסט, מפטירים בפניו בהמחשה חיה, לא היית יוצא מתחת כבלי הרודן המצרי פרעה, אתה היית נותר שם משועבד בפרך המייסר והשוחק כוחות אנוש, אתה לא זקוק לניסים בכלל. טוב שהיית נותר כבול שם, וכשזה היה, הלא ודאי היית מניף ידיים למרום בתחינת לב, אז ליבך היה נקרע. אם זו הדרך – קשיות העורף וקיפאון הלב, בהחלט זו גם השיטה לדבר איתך, להביא אותך לסיטואציה כזו שתוכרח להודות באמת האלוקית, ועל כרחך, כמלאך רע, תענה "אמן". כך מהסים את המתלהם, עם סטירת לחי מילולית מצלצלת! בלי הצטעצעות וחנופה. לא כדאי להתנסות.
קשה להאמין שיש מי שלא מאמין!
לא פחות מ-8,400 קסאמים וגראדים ניחתו בשנים האחרונות בזה אחר זה על ישובי הדרום, מאות מהם רק בשבוע האחרון בברוטאליות ובברבריות שאין דוגמתה אצל צלם-אדם, ואזעקת ה"צבע אדום" העולה ויורדת כבר הפכה ל"שגרתית" מה, המחיר היה מזערי: רק מספר בני אדם שניתן למנותם על האצבעות נפצעו קל או מצאו את מותם, למרבה התוגה, כמובן. אבל עדיין, קשה להאמין, עדיין ישנם שעומדים עיקשים שלא להודות. הניסים נראו פה על כל צעד ושעל. אבל הם בוחרים לברוח מזה בחפזה כמו שבורחים מאימת שריקות הקאסם שמבליחים את העלטה. קשה להאמין שיש מי שרואה זאת בעיניים ועדיין לא מאמין. "אין אתאיסטים בשוחות של שדה קרב"---
הרהורים/ ותודה ל.. "כיכר א-תחריר"- -
חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.
קשה לחיות ולחוש ממש את תהליכי "יציאת מצרים" כאילו אתה שם, כאילו ליבך שלך פועם עם כל צעד, דרמטי וגם שאינו, שהתרחש שם וכאילו שב על עצמו שוב באלו הרגעים. קשה לצלצל באוזניים את הקולות המהדהדים של היהודים הנאנקים באנחה שוברת לב תחת עול מכביד של עבודה, קשה לחיות את המעמסה המפרכת והבלתי נסבלת.
קשה לתאר איך שאתה חוזה בעשר מכות אלוקיות "צבעוניות" עזות בדמות של "דם", "צפרדע", ועוד הניחתות על המצרים [הרבה יותר מירי ארטילרי מאסיבי על עזה..]. קשה לצייר, קשה לתאר, ודאי לחוש.
אבל כל כך מרתק לשמוע, שדווקא במצרים המיתולוגית, זו ששני ההרים המשופעים והנוסטלגיים "פיתום ורעמסס" הנישאים אל-על ניצבים בטבורה בגאון, חשו השנה ´יציאת מצרים´ זוטא, טעימה קטנה.
התחולל מהפך היסטורי, אפשר לומר, שהחל לחלחל במדינה הזו, מוכת האבטלה, החרב והעריצות האפלה של שנים רבות וטובות, וכל השלטון בן ה-42 התמוסס ביום בהיר אחד, לאור הפגנות עממיות המוניות, משולהבות ועקובות דם ב"כיכר א-תחריר" הידועה. אז אם רצינו דוגמא חיה למיני של "יציאת מצרים" אקזוטית כזו, קיבלנו. ואולי דווקא ממצריים האפרורית תצא אפוא השנה בשורה לעם היהודי - נוכל לחוש בטעם ובניחוח ההוד של פעם יותר מתמיד. "יציאת מצריים" קלאסית – כאן ועכשיו!
לרעי מכל רבדי העם: רבנים, תלמידי ישיבה, שוטרים, חכי"ם ואישי ציבור, סטודנטים: חג פסח שמח וכשר לכולכם!