א. למעלה מארבעים קדושים גבתה המלחמה עד כה, דמות רודפת דמות, וכל אחד סיפור חיים בפני עצמו. אתה מהצד, מאזין קורא או צופה, ומרגיש כ"כ רחוק ממציאות החיים הזו. אכן קדושים הם, מוסרים את נפשם למען חיינו, לא רק למען הארץ, למען חיינו!
אבל מה לי ולזה? אני קבעתי את מושבי בבית המדרש. כך קבע המשורר.
אין צורך בנחמיה המסית כדי לעורר נקיפות מצפון שבימים כתקנם שוקטים בלב המה. גם אתה מודה שנוכחות חרדית בבית הורים שכולים בתקופה זו, רק מחדדת את אוירת לפיד האופפת את ציבורנו בשנה האחרונה.
הקול היחיד שיכול להרגיע אותך הוא קולו של המשגיח מלפני כעשור - מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה! (מכות י.).
ב. אבל, יחד עם זאת, לא תרגע רוחך עד שתשכנע את עצמך - "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות".
לא די בכך שאינך מעביר לילות כימים בשטח האויב תחת איום תמידי, יתירה מכך, בית המדרש הממוזג בלב לבה של בני ברק הממוגנת בהבטחות הוא שדה הקרב האמיתי בעיניך.
נכון, צריך אותם - השתדלות ותו לא, אמר המשגיח. אבל אנחנו כאן וזה העיקר.
האם בדקת פעם בעיניים תורניות את המסקנות הללו שבקעו מגרונו? עיניים תורניות, אמרנו, לא ישיבתיות, לא השקפתיות, ולא עיתונאיות.
אכן, "אלף למטה, אלף למטה", אבל האם מי-שהוא מתי-שהוא עסק פעם בהשוואה איזה אלף יותר "נחשב"?
להפתעתך, עסקו בכך רבותינו, והתוצאות אולי יפתיעו אף יותר.
ג. כך כותב הגאון הרב שמשון פנקוס זצ"ל בספרו ברכות בחשבון (סוף השלמה א' עמוד מז):
"נמצאנו למדים שהמספרים רומזים ג"כ לחילוקי מדרגות בחסדי ה', שהם מדרגה לפנים ממדרגה בשכר עוה"ב לפי עומק המעשים. שבע - תענוגי גן עדן על כל המצוות, שמונה - כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כל אחד לפי מעשיו במצוות, תשע - שכר תלמוד תורה, עשר - שכר תורה לשמה, ועמוק מזה השכר על מסירות נפש".
[האמת, אם הייתי סבור שדעתו של האדמו"ר מחב"ד תועיל משהו כנגד שיחותיו של המשגיח הדגול, או חלילה אל מול הוד קדושת הטור השבועי בשופרם של מרנן ורבנן וכו' וכו', הייתי מצוטט את דברי הרבי מליובאוויטש בהתוועדות שב"ק פר' עקב, כ' מנחם אב תשי"ג (הובא בקובץ התקשרות חוברת שס"ז):
"גודל מעלת מסירות נפש הוא ענין נעלה יותר מתלמוד תורה והוראה לרבים"].
יודע אני ידידי, שאין בכל האמור להניד בכי-הוא-זה את ההשקפה הצרופה היוצאת מקולמוסם הקדוש של היתדות והפלסים באשר הם, אשר על כן מוכרח אני לגלות בפניך שלחכמים הנ"ל קדם רב חשוב מאוד, שמו רבינו ניסים, מגדולי הראשונים, וכך הוא כותב בדרשותיו (דרשות הר"ן דרוש הששי ד"ה ואם יתפתה):
"אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, עד שאמרו רבותינו ז"ל ויתר הקב"ה על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על תלמוד תורה וכו', ואף על פי כן רואה אני בדברי רבותינו ז"ל שמי שמוסר גופו ונפשו להשם יתברך וחושק בעבודתו, ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה". עכל"ק.
ד. שבת פר' מסעי, לפנות בוקר ברצועת עזה, צוות לוחמים מחטיבת הנח"ל פושט על ביתו של מחבל נוסף. לפתע, מתוך החושך נורה לעברם טיל קטלני, סגן רועי פלס סופג את עוצמת המכה ובכך מגן בגופו על חיי חביריו הלוחמים. הוא כמובן מסר נפשו עבורם, ועבורנו.
אין לי מושג מהו אורח חייו, וכיצד התנהל סדר יומו. מה שבטוח, שאינני מכיר הרבה אנשים שהיו עומדים במקומו. יהי זכרו ברוך, ומוערך.
ה. לא אכחד שמחשבות אלו צצות בראשי כבר מספר מלחמות. ובכל זאת, מרגיש אני חובה לציין את הבחור שבעקבותיו עלו דברים אלו על הכתב:
יום חמישי כ"ו תמוז, גבעת שאול, ירושלים. בעקבות נידודינו מהדרום המופגז, אנו נאלצים לאכול מדי פעם בחוץ, אז קפצנו לבאגטיה כלשהיא, "3 שווארמה בבקשה, תודה".
עודנו ממתינים, נכנס בן ישיבה ושאלה בפיו "מה יש לך פה?" המוכר משיב בפשטות - "שווארמה, חזה עוף, נקניק". מיודענו שכנראה ראה שלא הובן כראוי, מיקד את שאלתו "מה יש לך פה בשווארמה?". ושוב המוכר בפשטות - "שווארמה הודו, להכין לך?". "לא, לא" השיב באכזבה, "פשוט בניתי על שווארמה עגל נקבה, אין לך משהו שהולך עם זה?". המוכר שלא הבין את הפואנטה, שאל בשנית "להכין לך?". וכאן פתח מיודענו במונולוג מרגש "פשוט אתמול הייתי בבר אילן וביקשתי שווארמה, הוא הכין לי שווארמה פרגית, ואני בניתי על שווארמה עגל, ביאס אותי, אתה מבין?". האמת שחוץ ממנו אף אחד לא הבין...
כל יום מצטרפות נשמות חדשות למעגל הקדושים הנספים על הגנת העם והארץ, והוא בונה על עגל, שלא יהיה פרגית...
ו. התמונה הזו נתנה לי להבין מה מקפיץ את לפיד וחבר מריעיו. התירוץ שלנו כבר ידוע - "זה שוליים, זה לא כולם". למרות שאני מוכן להשבע, הבחור אפילו לא מתקרב לשוליים, הוא נראה מונח בלימוד עד המשקפיים, פיאות מרושלות, משקפי משגיחים, וג'קט לא תואם מכנס, כל התנאים ל'תפרח-תושיה'.
אבל עדיין אני חושב שהוא לא אשם, האוירה החרדית-ישיבתית לא נותנת לנו להרגיש את כאב הלוחמים, את המסירות שלהם. הם סך הכל השתדלות...
רק לאחרונה נחשפנו לסקופ - תקדים, מי שברך לחיילי צה"ל בבית הכנסת חרדי!! תגידו, השתגעתם?! זה תקדים?! לאן האטימות תגיע?
מן הראוי היה שבימים אלו שבהם בחורי ישראל נמצאים בשטח האויב, בקושי אוכלים, בקושי ישנים, וחלקם בקושי חיים לצערינו, ננסה גם אנחנו למסור נפש בחלקנו.
בימים אלו ננסה ללמוד גם כשלא כל כך נח, גם בתנאי מלחמה - פחות יציאות למסעדות וסיבובים, פחות עדכונים און-ליין מהשטח (זה לא נובע מדאגה, האמינו לי), פחות דיבורים מיותרים.
"אלף למטה" עושה את חלקו נאמנה בשטח האויב, ואף יותר מכך, בואו נדאג ל"אלף למטה" שלנו, שיהא גם הוא באיכות ובמסירות.
ז. אסיים בלשונו של הרב פנקוס זצ"ל (שם):
"וכבר למדונו רבותינו שמסירות נפש אין פירושו דוקא ליהרג על קידוש ה', שרק יחידים זוכים לכך, אלא נכלל בזה גם מסירות נפש בעמל התורה, כמו שאמרו (ברכות סג.) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".
נ.ב. אם הייתי חצוף מספיק, הייתי מעלה תמיהתי בעיני הקוראים - איך יתכן שבימים טרופים אלו עושים אדמורי"ם מכובדים מסעות נופש לאורך העולם ולרוחבו בפאר והדר מאין כמוהו?
מחילה על הפקפוק, אבל זו העת?! בחורי ישראל מתים ונפצעים בשדה הקרב בשעה זו כדי שאתם תחיו.
וכאילו לא די בכך, מתפרסם בימים אלו סיקור על הנופש באוסטריה - "גלריה מרגיעה"... זו מתיחה, נכון?