רבי מאיר מפרמישלאן, מגדולי האדמו"רים, הוריש לצאצאיו חומרות מיוחדות לפסח. העיקרון שעמד בבסיס החומרות הללו היה - כל מה שלא הוכשר לפסח הרי הוא בחזקת חמץ. כלי שנפל לרצפה נפסל, מצה שנפלה הרי היא חמץ גמור. אסור לגעת במאכלים ללא שטיפת ידיים קפדנית, אין לענוד טבעות, אסור לגעת בבגדים ואף לא בקירות.
מסופר על הרבי רב מאיר'ל הנ"ל, שליל סדר אחד קרא לאשתו הרבנית והבטיח לה כי אם תצליח לשמור את כל החומרות שלו למשך שנה תמימה הרי שהמשיח הגואל יופיע מיד. כל שנה ניסתה הרבנית והתאמצה לשמור את חומרותיו של הרבי אך ככישלון הידוע מראש, לא הצליחה. באה הרבנית בדמעות לבעלה האדמו"ר ואמרה לו, "מאיר'ל שוב ושוב אינני מצליחה לעמוד בחומרות שלך, האם זה ח"ו מעיד על יראת השמים שלי?" ענה לה הרבי, "הניסיונות שלך לשמור את החומרות שלי קירבו את הגאולה יותר ממה שאני וחברי מקרבים בלימוד התורה והחסידות".
אז אם אתם משתוקקים לקרב את הגאולה ולהחמיר לפי כל השיטות והדעות, קיבצנו להלן, תחת קורת כתבה אחת את כל החומרות והאיסרים ככל שידינו יד קהה מגעת, הרי שלכם לפניכם.
דגים
בחסידות ויז'ניץ לא אוכלים דגים עקב מעשה שהיה, שפתחה הרבנית בטנו של דג שמן, ומצאה חתיכת חלה של שבת שלא התאפק אותו הדג ואכלה לתאבון בעיצומו של מועד. מאז אותו מקרה הרחיק הרב'ה משלוחנו הטהור כל דג באשר הוא, ואחריו נמשכו קהילת קודשו.
חשוב לציין כי בהונגריה באופן כללי נמנעו מלאכול דגים, כי משווקי הדגים היו מניחים חתיכות לחם טבולות במים על זימי הדגים בכדי לשמרם.
קטניות:
מנהגי הקטניות שונים הם מעדה לעדה. האשכנזים נוהגים שלא לאכול קטניות כלל (ההגדרה של קטניות היא: כל דבר שזורעים את הדבר עצמו ואין לו גרעין. למשל, אפונה זורעים את גרגר האפונה עצמו בכדי להצמיח שיח אפונה חדש).
ביהדות צפון אפריקה רבו המנהגים, אך המנהג של הזרם המרכזי הוא לאכול קטניות ירוקות, אך מחומוס ששמו מזכיר חמץ (בפרט אם תהגו את הצד"י רפויה) נמנעים כל ימי הפסח.
עדות המזרח נהגו לאכול קטניות בלא הפרש בין קטניה לקטניה. לפי פסיקת הרב עובדיה יוסף, גם מרוקאי שנהגו הוריו שלא לאכול קטניות, מיד לאחר שהתחתן יכול לשנות ממנהגו ללא צרוך בהתרת נדרים.
ביעור חמץ:
מחמירים לבער את החמץ גם בדיבור - שלא לומר את המילה "חמץ" כל ימי הפסח, ויש שהחמירו ביתר שאת שלא לומר גם את המילה "לחם" שהוא תולדה של המילה החמורה "חמץ".
שרויה:
החשש: שמא נשאר במצה גרגיר קמח שלא נאפה וכאשר יבוא במגע עם מים יחמיץ. חשש זה גורם לאנשים רבים (בפרט חסידים) שלא לאכול מצה שרויה - שבאה במגע עם מים. עם נוזלים אחרים מותר שתבוא המצה מכיוון שאינם מחמיצים את המצה.
גם על חומרה זו נוספו חומרות על גבי חומרות, ויש שאוכלים את המצה רק מתוך ניילון שלא ייפול משהו ממנה על השולחן ויחמיץ. למרות שבמגע עם שאר נוזלים אין חשש שמא תחמיץ המצה יש שנוהגים למנוע מגע בין המצה לכל נוזל באשר הוא.
בחוץ לארץ רווח מנהג בקרב חסידי חב"ד שביום האחרון של פסח אוכלים מצה שרויה. זאת למרות שכל החג מצה שרויה היא בבחינת חמץ.
מה נשתנה יומא אחרינא מכל שישה? הרבי מחב"ד זצ"ל שנדרש לשאלה זו אמר בדרשה משנת תשמ"ד, שהטעם לאכילת שרויה ביום האחרון של פסח נובע מכך שהיום האחרון של פסח הוא יום הנקשר לגאולה (ההפטרה מדברת על אחרית הימים) לכן ביום כזה לא יאונה לנו כל רע ואפילו יתערב הקמח במים לא יחמיץ. ודוק.
מזון לחיות מחמד:
לחיות מותר, כמובן, לאכול חמץ בפסח, אך לנו אסור להאכיל אותם חמץ. לכן יש מחמירים ובודקים את מזון החיות והבהמות, מה מקורו? האם מעורבים שם חתיכות פת? וכן על זה הדרך.
מים:
רבים נוהגים לאגור כמויות ניכרות של מים לפני הפסח למשך כל ימי החג. מקור מנהג זה אינו ידוע, אך כדאי לציין, כדי להרגיע את החוששים, שסיירת מים מטעם המועצה הדתית טבריה עוברת בחופי הכינרת סמוך לחג הפסח, כדי למנוע זריקת חמץ אל מי האגם.
אך נודה על האמת, כל עניין ההחמרה במים תמוה מעיקרו, מכיוון שרוב מי הברז בישראל מקורם בקידוחים תת קרקעיים, וקשה לומר כי פיסת רוגלעך חלחלה אל מי התהום.
מצת מכונה:
יש שנהגו שלא לאכול מצת מכונה. שתי טעמים לדבר: א. קשה לנקות את מכונת המצות. ב. המצות צריכות להעשות לשם מצת מצווה, ובמכונה אין הכוונה תופסת. (כמובן שיש נפק"מ בין הסיבות).
פירות וירקות:
מנהג הרווח בעיקר בקרב חסידי חב"ד לא לאכול פירות וירקות שלא ניתן לקולפם.
כל דבר שאפשר לעשות ממנו קמח יש המחמירים ונמנעים מלאכלו, למשל תפוחי אדמה (מעניין לציין כי אותם מחמירים אוכלים מצות למרות שעושים מהם קמח).
טיפול שיניים לפני הפסח:
נהגו המדקדקים שלא להיכנס לחג הפסח בלא שהיו אצל הדוקטור או אצל השיננית, שינקו את שיניהם היטב היטב מהחמץ שדבק בו. נדגיש כי למנהג יש לכל הפחות ערך בריאותי גם אם לא ערך הלכתי.
כלי הגשה:
בעניין כלי ההגשה ישנם חומרות רבות להלן חלקם:
- לא אוכלים בכלים חד פעמים, משום "אל תיטוש תורת אימך", שהרי ברור שאימותינו לא אכלו בחד פעמי.
- האדמו"ר מרחמסטריווקה נוהג ההפך ממש ואוכל אך ורק בכלים חד פעמיים ואינו חושש ל"אל תיטוש" מכיוון שדעתו היא שאם מהודר לעשות את המצות בכלים חד-פעמיים וודאי שמהודר לאכול בהם (כמובן גם על הכלים החד פעמיים להיות בכשרות מהודרת).
- כלי שנפל על הרצפה לא אוכלים בו עד פסח שיבוא עלינו לטובה. רק לאחר 12 חודש מותר להשתמש בו שוב.
- אוכלים רק בכלי זכוכית שקופים.
לא מתארחים בפסח
יש מהמחמירים הגדולים שלא מתארחים כל השנה בבתי זרים מטעמי כשרות. אל אותה קבוצת בני עלייה מצטרפים כל שנה בפסח אלפים רבים מיראי השמים שבישראל, בכדי שלא יבא לפיהם חמץ ואפילו במשהו, הם שוהים רק בביתם בפסח ואינם מבקרים אפילו בבתים של קרובי משפחה (ק"ו שאינם הולכים למלונות).
הצגת כל התגובות