סיום חג הפסח מביא עמו את שביעי של פסח – היום שבו אירע אחד הניסים הגדולים בתולדות עם ישראל: קריעת ים סוף.
ברגע של מצוקה קיומית, כאשר בני ישראל עמדו מול הים הסוער ומאחוריהם צבא מצרים רודף, כשהכול נראה אבוד – דווקא אז התרחש הנס. הים נבקע, בני ישראל עברו בתוכו ביבשה, ובאותו הרגע נפתח פתח לגאולה שאין כדוגמתה.
חז"ל מלמדים אותנו: "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". כבר מהרגע הראשון, כשמשה רבנו בא לבשר לעם את בשורת הגאולה, הם בחרו להאמין, למרות שהמציאות – על פני השטח – לא בישרה על כל סיכוי לחירות.
אחרי מאות שנות שעבוד, ללא תקווה נראית לעין, הם לא הלכו עם השכל – הם הלכו עם הלב. ודווקא האמונה הזו, הפשוטה והחזקה, היא שהביאה את הגאולה.
זוהי מורשתו של עם ישראל – עם של מאמינים בני מאמינים. אמונה שלא תלויה בנס גלוי, אלא נבחנת דווקא בזמנים של חוסר ודאות. האמונה האמיתית מתגלה כאשר נדמה שאין מוצא, כשהכול נראה תקוע – אז נבחנת היכולת שלנו להאמין למרות הכל, ולבטוח שהישועה תבוא.
מתוך הרוח הזו נולד חג מיוחד ומלא שמחה, שהשתמר בקהילות צפון אפריקה לדורותיהן – חג המימונה. חג שאינו רק מסורת של מתוקים, בגדים לבנים ודלתות פתוחות לרווחה, אלא בראש ובראשונה – חג של אמונה. אמונה בחסד, בשפע, בגאולה, בטוב שיבוא.
חג המימונה מציין את האמונה הפשוטה, הטהורה והעמוקה – זו שהחזיקה אותנו בגלויות, זו שנתנה כוח לנשמות יהודיות לקוות גם במצבים הקשים ביותר, וזו שתמשיך ללוות אותנו עד הגאולה השלמה בעזרת ה'.
אז כשאנחנו חוגגים את המימונה – בואו נזכור שזו לא רק מסורת, אלא הזדמנות להדליק מחדש את ניצוץ האמונה שבנו, להאמין בטוב, להאמין בעצמנו, ולהאמין שכשנפתח את הלב – הים ייבקע גם בפנינו.