במסורת היהודית ישנה רשימה מיוחדת ועמוקה של "שש זכירות" – שישה נושאים שלגביהם נאמר שכל יהודי ויהודייה מצוּוים לזכור ולשנן אותם בכל יום מימי חייהם. אחת מהזכירות החשובות ביותר, ואולי הידועה שבהן, היא זכירת יציאת מצרים.
אך נשאלת שאלה עמוקה ורבת משמעות: מדוע יש צורך לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום? האם לא די בכך שבחג הפסח – כולו חג של זיכרון ליציאה מעבדות לחירות – אנו מציינים את המאורע? מדוע יש להקדיש לכך מחשבה יומיומית?
רבים מהמפרשים עונים תשובה שמעמיקה את הבנתנו: טעות לחשוב שיציאת מצרים שייכת לעבר בלבד, למאורע חד-פעמי שהתרחש לפני יותר מ-3,330 שנה. חז"ל מלמדים אותנו שיציאת מצרים היא תהליך מתמשך, מתרחש, יומיומי – לא רק היסטורי אלא גם אישי. כשם שהשמש זורחת בכל בוקר ושותקת את השמים מחדש, כך גם הגאולה הפרטית והלאומית של כל אחד מאיתנו מתרחשת בכל יום.
אמנם איננו עבדים במובן הפיזי, ואיננו נתונים לשלטון פרעה, אך כל אחד ואחת מאיתנו חווה בחיים סוגים שונים של "מצרים" – מקומות צרים, מגבילים, מכאיבים.יש שנאבקים בבעיות בזוגיות או בקשיים עם הילדים, אחרים נאבקים בלחצים כלכליים, בעבודה שוחקת, בהתמודדות עם דימוי עצמי, חרדות או התמכרויות – לכל אחד ה"מצרים" שלו.
ולכן, דווקא היום, דווקא בימינו, חשוב שנזכור: היציאה מן המצר אפשרית. לא רק אפשרית – היא ייעוד. בכל בוקר ניתנת לנו ההזדמנות להשתחרר, להתרומם, להתעלות – לצאת ממה שכולא אותנו – אל המרחב, אל האור, אל החירות הפנימית.
חג הפסח אמנם בא פעם בשנה – אבל הרוח של הפסח, של החירות, של היציאה מהשגרה והשעבוד – צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, בכל יום מחדש. זו הסיבה שהזכירה הזו – "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – איננה רק המלצה, אלא מצפן קיומי.