לא רק לידידי יהודה שלזינגר, שהכריז כי "הימים של השליטה החרדית (במוסדות הדת, בכנסת ועל לימוד התורה) לקראת סיומם", יש זיכרון קצר. מדובר במחלה לאומית, וכן - גם אני סובל ממנה. עד שהרופא ירשום לי B-12, אני מוצא מזור בגוגל - וגם יהודה מוזמן לחפש בו. מהר מאוד הוא ימצא שאין זו הפעם הראשונה שמספידים את אותם החרדים בדיוק. כשיקרא את הדברים שנכתבו עליהם אך לפני פחות מעשור, הוא לא יבין איך הם עדיין כאן – פלוס שני מנדטים.
באוקטובר 2003 נפל דבר בישראל: משרד הדתות פורק. אדריכל המהלך, יוסף (טומי) לפיד, בישר בחגיגיות ממרום 15 המנדטים כי "המהפכה החילונית עשתה צעד חשוב קדימה", וכל תינוק הבין מיד את המשמעות: המונופול האורתודוכסי על היהדות ישבר, המפלגות החרדיות יתאדו, הכרה בנישואים אזרחיים היא עניין של זמן ועוד שנייה כל תלמידי הישיבות מתייצבים בשלשות וצועקים "הקשב".
קראו גם:
•איום קיומי: אוכלי נבלות לומדים תורה
גם החרדים עצמם – אז כמו היום - השתכנעו שהם בצרות. אלי ישי כינה את שלטון אריאל שרון "ממשלת שמד" והרבנים הראשיים איימו להתפטר מתפקידם - לא פחות. אפילו הם לא האמינו כי כבר בחלוף 4 שנים ו-3 חודשים בלבד, בינואר 2008, אותה "שינוי" תהיה היסטוריה והמשרד לשרותי דת יחזור לכאן כדי להישאר (בידי ש"ס, כמובן). אפילו טומי זכה לראות בכך עוד בחייו.
והנה שוב החרדים בעמדת אנדרדוג: מעמד "תורתו אומנותו" בוטל כבר לפני יותר מחצי שנה, לפיד – הפעם הבן – עקף את ההישג האלקטוראלי של אביו והוא מתעקש לתרגם את כוחו ל"גיוס לכל", והמפד"ל – תחת השם "הבית היהודי" – רחוקה ומנוכרת מתמיד ולא רוצה לעזור, בניגוד גמור ל-2003. הלך עליהם.
ושוב כולם מספידים, ויש שאפילו מהמרים שבעוד עשור לא יהיו עוד מפלגות חרדיות, וכאלה שמשלים את עצמם ששוויון אמיתי בנטל הוא דבר בר-השגה – אך הדמוגרפיה לא משקרת. לא חייבים לאהוב את זה, אבל הציבור החרדי כאן כדי להישאר ולהתעצם ולהשפיע - אם לא בכנסת ה-19 אז בזו שאחריה.
צודק שלזינגר שמתקומם על "ההתנשאות והפטרונות החרדית", אך הוא טועה בהערכתו כי "מכאן היא צפויה רק להתרסק". ח"כ רות קלדרון אולי תעמוד שוב על דוכן הנואמים באולם המליאה כשלפניה מסכת כתובות ותמסור בכנסת ישראל "שיעור כללי" בארמית – אבל השיירה תעבוד. לא, יהודה, עוד לא "התהפכו היוצרות" - וזה מה שקובע.
"לא פלא שאנשים כמו בנט מרגישים קרובים יותר ללפיד מאשר לגפני", מעיר שלזינגר – ובצדק. אבל לוּ היה יו"ר "הבית היהודי" מצפין את המפה וקורא אותה נכון, כמו שלמד לעשות בסיירת, הוא ודאי היה מתייצב לצד החרדים - אם לא "לשמה" אז לפחות לתועלת מפלגתו. במקרה שלו, לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות את הנולד: אף אחד לא יוכל להבטיח לו שלפיד יהיה כאן בשבילו בעוד חמש או עשר שנים. ש"ס ויהדות התורה? הן רק יתחזקו.
בנט הבטיח ש"משהו חדש מתחיל" - גם בשאלת המחוייבות ל"דעת תורה" - אבל אולי באופן חד פעמי כדאי לו כן להקשיב לרבנים. אחד מהם הוא הרב שמואל אליהו, שהציע לא מזמן ללכת עם החרדים בנושא הגיוס ולא עם לפיד, ובכך "לכרות ברית עם אלה שעתידים להיות הרוב במדינה ברבות הימים".
ההמלצה הזו, שהיא פוליטית מובהקת ולא אידיאולוגית, אינה נשמעת טוב מפי רב (ואולי זו הסיבה לכך שלא ממש נשמעה). אבל לעתים דווקא הרבנים מתגלים כמי שרגליהם אוחזות היטב בקרקע המציאות, בעוד שחברי הכנסת דוהרים אל לשכות השרים בלי לחשוב על המחר.
הידיעות על מות הפוליטיקה החרדית, אומר הרב אליהו לבנט ושלזינגר, היו מוקדמות מדי.
קובי נחשוני, כתב לענייני חרדים באתר ynet
הצגת כל התגובות