סיפורים מעצבים את העולם. הם קובעים מה אנחנו יודעים, במה אנחנו מאמינים, איך אנו תופשים את עצמנו ואת אחרים. סיפורים אינם רק האופן בו אנו זוכרים את העבר, אלא גם אופן קיומנו בהווה. אנחנו חיים בתוכם — לא רק מספרים סיפורים.
אחת לשנה, כשאני מבקר את נכדיי והם מתכרבלים ליד המיטה לפני השינה, הם מבקשים: “סבא, תספר לנו סיפור.”
פניהם ממתינים, אוחזים את הדקות כמו כוח. ואני מתחיל לדבר. לפעמים על יערות פראיים, לפעמים על ילדים שעפים, לפעמים על מקומות רחוקים… לפעמים על משהו שאני זוכר מילדותי, כשעוד הייתי צעיר כמוּהם.
והסיפורים משתנים — כי אני משתנה. כל לילה משהו אחר מרגיש אפשרי, או הכרחי.
אבל הם תמיד זוכרים. “לא אמרת את זה בפעם הקודמת' “מה קרה לילד?”' אפילו בגיל חמש, אפילו בגיל שלוש, הם כבר יודעים: אנחנו לא משמיטים סתם זוטות. כי החלקים שאנו משמיטים — משנים את משמעות הסיפור.
כולנו חיים בתוך סיפורים, לא מסביבם. הם מספרים לנו באיזה עולם אנו חיים, איפה מוקמו חיינו בתוכו. הם קובעים מה נראה לנו אפשרי, מה מוצדק, מה אנחנו מכנים אמת, ואת הערך שאנחנו מייחסים לאחרים.
אני מודאג — כי נכדיי גדלים בעולם שבו קשה יותר ויותר לספר סיפור מורכב, שלם. בעולם שבו סיפורים נעים מהר יותר מהאמת. הם חותכים, משכתבים, מוחקים היסטוריה ברגע ויראלי אחד. קל יותר לספר סיפורים פשוטים.
האלגוריתמים מתגמלים את הצעקני והשערורייתי, והמורכבות נהפכת למטרד. קטעים שלא מתאימים — נעלמים. והנה, בפסח, מצווה שנראית כמו קריאת תיקון לתזזית הזאת בלב הזהות שלנו:
“והגדת לבנך לא “הסברת”, לא “סיכמת”, לא “ולימדת” — אלא: “והגדת”. אמור את הסיפור בקול. העבר אותו לדור הבא לא כרעיון — אלא כדבר לחיות אותו. ההגדה מתחילה באקט שקט, כמעט אגבי: “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים — הרי זה משובח.” אבל למה להרבות? כי סיפור אמיתי ראוי לו שיסופר בשלמותו. לא בתמצית, לא רק את הקטעים שקל לשאת, אלא את כל רכיביו: ההתרסה והכאב, השמחה והאושר, ההלם והחסד, הפחד והכבוד.
רק כך סיפור יהיה אמיתי — יכיל את כל המנעד האנושי. השמטה של פרטים — מחללת את הליבה של הסיפור. אם נשמיט את מה שאנו חוגגים ואת מה שאנו מעדיפים להצניע, הסיפור הופך לזיכרון תיאטרלי, לביצוע בלתי יציב של דבר מה סלקטיבי. וכשסיפור איננו שלם — איננו חיים במציאות, אלא בגירסה. גם אם היא מלוטשת — היא לא יכולה להחזיק חיים. ולכן ההגדה מוסיפה: “מתחיל בגנות ומסיים בשבח.” לא כדי להציע מסלול של תיקון בלבד — אלא כדי לומר: הסיפור חייב לכלול גם את התהום וגם את התקומה.
גם את מה שנעדיף לשכוח — וגם את מה שלקראתו קמנו ונחלצנו. זה הסיפור שאני מספר לילדיי, וכעת לנכדיי: סיפור שמחזיק בתוכו הכול — את הקושי ואת הגאווה, את השמחה ואת הכאב. אבל אני תוהה — מה העולם מספר לילדיו, כשמדובר בסיפור שלנו? מה הוא בוחר להשמיט? מה הוא מנחיל להם? כי בעולם שלנו, הסיפורים לרוב לא מתחילים מההתחלה. הם מתחילים מהסוף. הם מתחילים בכוח, לא בפגיעות. בהווה, לא בכיסופים. הם משמיטים גלוּת, שייכות, שפה.
הם מדברים על יהודים רק במקום בו הם נוכחים כעת — לא היכן שהם היו. משמיטים את היהודים מארצות ערב, שהגיעו פליטים, לא כמתיישבים. משמיטים את מה שנשמר, נבנה ונעשה תוך כדי אש. וכשמשמיטים — הסיפור מאבד מחיוניותו. תפיסת שיבה נהפכת לפשע. מחסה נהפך ליבוש. זהו לא רק סיפור מעוות. זהו כישלון מוסרי. והדבר נכון לא רק ביחס לישראל — אלא לכל סיפור של האחר.
כמה קל לנו לדבר על מישהו בלי להכיר אותו, בלי להבין. והמסורת שלנו מצווה עלינו: “וידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים.” לא להסביר את האחר, אלא לזכור איך זה הרגיש. לתת מקום לאמת שאינה שלנו.
זה מה שאני מנסה לספר לנכדיי: שסיפורים אינם רק מה שאנחנו זוכרים — הם הדרך שבה אנו חיים. ומה שאנו משמיטים — לא נעלם. אני מנסה לספר להם את הסיפור כולו.