השבת, פרשת ויקהל, ממשיכים לעסוק בבניית המשכן. בקידוש שערך ידידי יוסי רימר לרגל יום הולדתם של ילדיו, עדי ולידור היקרים, הוא הסביר כי בחר לברך אותם דווקא בבית הכנסת, ברוח פרשיות בניית המשכן, כדי להעניק להם ברכה בעלת משמעות ועומק.
מתוך דבריו עלתה השאלה: מדוע מצוות בניית המשכן, שאינה נוהגת לדורות ,ונועדה מלכתחילה להיות זמנית עד לכניסה לארץ ישראל, זוכה לפירוט, הרחבה והדגשה כה רבים?
את השאלה הצגתי גם במפגש "פורום מנהלי בתי הספר העל-יסודיים" בחדרה, שהתארחו השבוע בבית ספרנו יש"י, ביוזמת מנהלת האגף בר חן ובהנחיית ד"ר אבי מנשס.
ברוח המפגש, חשבתי להציע את התשובה הבאה: התורה באה ללמד אותנו יסוד חשוב – כיצד בונים! לא רק משכן, אלא כיצד בונים עם, כיצד מלכדים אותו!
ראשית, אסיפת הקהל: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שיתוף הציבור כולו למען המטרה.
שנית, התרומות הרבות שהגיעו מכלל העם: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..." כל אחד לפי יכולתו היה שותף פעיל בבניית המשכן.
שלישית, האומנים ובעלי המלאכה: "כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב... לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה" – עבודת צוות לבניית המשכן בפועל.
הרביעית, התורה מפרטת את כלל הפריטים: מיריעות המשכן לקרשים, לצורפות, לבשמים, לאבני החן ועד לסוגי החוטים לתפירה – הכל בכל מכל כל.
כדי ללמדנו שלכל אחד ניתן תפקיד: מי שלא רוקח יהיה אולי צורף, ומי שלא, יהיה תופר, וכן הלאה... "אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים".
המטרה המשותפת היא זו שמאחדת סביבה את הכלל כולו. המבט המשותף אל המטרה החשובה מגשר בין החלקים השונים, עם הפנים אל היעד!
•
ומכאן לאקטואליה... הפוליטיקה הישראלית רחוקה מלהיות מודל לאחדות, המחלוקות מקשות על קידום מטרות משותפות, גם החשובות ביותר.
אבל ראינו שאפשר גם אחרת, בנס פורים, אותו עם "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" הפך לבקשת אסתר "לֵךְ כְּנוֹס (לאסוף) אֶת כָּל הַיְּהוּדִים..." למאוחד ומלוכד כאיש אחד בלב אחד.
לצערנו, ראינו זאת גם בתחילת המלחמה, הסיסמה שהדהדה הייתה "ביחד ננצח", זוכרים?
אנחנו יודעים לעשות זאת, אך ברוב הפעמים לא בשלבי הבנייה החיובית אלא בהתגוננות... וחבל.
ברמה המעשית, אמנם הגענו לארץ ישראל, אך עדיין לא הסתיימה הבנייה, לא הרוחנית ולא הגשמית, לא החינוכית ולא הערכית, לא הביטחונית ולא המדינית... הדרך עודנה ארוכה.
המשכן הוא "הפרויקט" הראשון... הוא אמור ללמד אותנו את המסר. כמו בבניית המשכן, שיתוף הפעולה והשילוב של הכלל כולו כתף אל כתף באחדות, בהקפדה על חלוקת התפקידים בין כולם, עד הפרטים הקטנים, ממחישה את המחויבות של כל יחיד למטרה המשותפת של הכלל כולו. לכל אחד יש חלק קטן, וכולם יחד מהווים גוף אחד שלם!
•
ביום שני נפרדתי מתלמידי כיתה יב' שיצאו ל"מסע לפולין". שאלתי כל אחד האם יש לו תפקיד מוגדר לקראת הנסיעה: אחד מתעד בכתב, השני מצלם, השלישי אחראי לדאוג לשתייה, והרביעי לאווירה ולמוזיקה, וכן הלאה.
מעבר למטרה המשותפת, כל אחד צריך תפקיד ממוקד, כך כולם מקבלים תחושת שותפות, לכולם יש מטרה משותפת בהצלחת המסע.
נקווה שלפחות עם התלמידים – העתיד של עם ישראל, נצליח יותר להעביר את המסר של חלוקת תפקידים מאחדת, בנייה ואחריות משותפת - יחד שבטי ישראל.