כשנקראתי לחופה בצהרי יום חמישי בשבוע שעבר, ימי ערב פסח, בבית הכנסת 'איחוד שיבת ציון', השוכן בלב תל אביב, ברחוב בן יהודה פינת גורדון, ניסיתי להבין את פשר הבחירה. המקום ההומה ביותר בעיר, באמצע היום, בימים הלחוצים ביותר בשנה, ועוד כשהזוג מתכנן חגיגה גדולה לאחר החג. מה עומד מאחורי זה?
בחצר בית הכנסת סיפרה לי אם הכלה בהתרגשות שבאותו מקום ממש נישאה היא, וגם הוריה. ולא רק זאת, אלא שגם הורי החתן עמדו תחת החופה באותו מקום!
פתאום, הפקקים נשכחו כלא היו. הבנתי שאיני רק חלק מהקמת בית נוסף בישראל, אלא חוליה משמעותית בשרשרת דורות מפוארת, נדבך נוסף במסורת אבות. ברגעים כאלה, כל מאמץ מתגמד. ליבי התמלא בתקווה שגם הדורות הבאים ימשיכו את המסורת במקום קדוש זה, בצפייה שעד אז יימצא פתרון יעיל לתחבורה...
• • •
מחנה ברגן-בלזן, ערב פסח תש"ה, אפריל 1945. בתוך התופת הנוראה ניצב רבי ישראל שפירא מבלוז'וב, מגדלור של אמונה. הרבי קיבל אישור חריג מהמפקד הנאצי לאפות מצות, בתמורה לויתור האסירים על לחם לשמונה ימים...
בערב פסח, הקימו תנור אבן מאולתר, אספו עצים, והרבי, שפניו זהרו באור פנימי, החל לאפות מצות... לפתע התפרץ המפקד שהתחרט על האישור שנתן, שפך את הקמח, דרך על המצות, בעט בתנור, והיכה את הרבי. הרבי, פצוע וחבול, מצא חתיכת מצה קטנה, שריד של תקווה.
בלילה, התכנסו היהודים סביב חתיכת המצה, וערכו סדר. הם קראו את ההגדה מהזיכרון, שתו מים במקום יין, ומרור היה להם בשפע...
הרבי הביט בשברי המצה הקטנה, וכולם שאלו ללא מילים: מי יזכה לאכול אותה?
ברוריה קושצקי, אלמנה צעירה החזיקה את בנה היחיד: "מצוות הלילה היא 'והגדת לבנך'," אמרה בקול רועד, "הוא העתיד שלנו, התקווה שלנו. תן לו לאכול את המצה!"
הילד אכל את המצה בעיניים בורקות ודומעות. באותו ליל סדר, בתוך התופת של ברגן-בלזן, הוא היה הילד היחיד שאכל מצה.
אחרי המלחמה, הרבי הציע לברוריה נישואין. "אישה יהודייה שבתופת של ברגן-בלזן בטוחה שעם ישראל יתקיים לנצח, ומוטל עלינו לדאוג לילדים של עוד חמישים שנה – תהיה לי הזכות להקים איתה מחדש את ביתי". אותו ילד, בנו החורג של הרבי ר' צבי יהודה שפירא, כיהן כרבי לאחר פטירת אביו. סמל להעברת המסורת בשרשרת הדורות.
• • •
הנקודה המרכזית בליל הסדר היא העברת המורשת לדור הצעיר, 'והגדת לבנך'. כל סוגי הבנים יושבים סביב השולחן. בפסח הפכנו לעם, ונקודת ההתחלה הינה חסרת משמעות בלי המשכיות, ולכן בחג של ההתחלה, אנו מדגישים את ההמשכיות.
• • •
באותו יום חמישי, ציפתה לי חופה נוספת, הפעם בשכונת "יד חרוצים", חופה 'הפוכה' שהחלה לקראת עשר בלילה. שוב תל אביב...
רגע לפני החופה, אבי החתן, אסף איתני , הראה לי גביע קידוש עתיק ומרגש. "בחופה של סבא רבא של החתן באפגניסטן בירכו על הגביע הזה," סיפר בהתרגשות, "הוא עובר בשמחות המשפחה כבר למעלה ממאה ועשרים שנה." תחת החופה, אמרתי בביטחון שבעזרת השם, גם בברית המילה של הנין יברכו על הגביע הקדוש הזה.
כשנשב מסובים בליל הסדר עם המשפחה, נבין עמוק בליבנו שאנחנו לא רק מציינים את היום בו הפכנו לעם, אלא בעיקר את היום בו אנו מבטיחים את המשך קיומנו כעם נצחי – עם ישראל, על כל בניו, נכדיו וניניו, ממשיכים יחד את שרשרת הדורות המפוארת – יחד, שבטי ישראל.