שמעון ברייטקופף נפרד מר' יצחק ריבלין ז"ל

יעקב ריבלין סופד לאביו (באדיבות המצלם)

אמנם המדור הזה לא עוסק בשבועות כתיקונם בסיקור תולדות חייהם של נפטרים, חשובות ויקרות ככל שיהיו, אך אם כבר עסקנו במריבות קרדיטים, בתקציבים ובפוליטיקה החרדית, השבוע קיבלנו הזדמנות להציץ למודל אחר של עסקנות חרדית. ותאמינו או לא, אפשר גם אחרת.

ביום שני, עלינו לנחם את עמיתנו, יעקב ריבלין, שישב 'שבעה' על פטירת אביו ר' יצחק ז"ל. ברחוב קטן וצנוע בשכונת בית וגן, בבית ספרטני חף מכל מוצרים גשמיים מיותרים, העביר המנוח את שנותיו האחרונות.

התיאור על חייו נטולי ההדר הגשמי, כמעט הכרחיים כדילהבין את גדלות רוחו ונפשו של מי שמאות מיליונים עברו תחת ידיו במהלך השנים בלי שיידבק בהן אפילו פרוטה אחת. שש שנים קודם פטירתו עבר ר' יצחק לשכונה הזו, אחרי שהשכנים בבניין בו התגורר כל חייו הרחיבו את דירתם על חשבון האוויר והשמש שלו. במקום ליצור מהומה, הוא פשוט עבר דירה.

במשך עשרות שנים כיהן ר' יצחק כאחראי על תקציבי התרבות התו־ רנית. אלא שהוא לא היה רק אחראי על התקציבים אלא ייצר אותם כמעט יש מאין.

הנה שני סיפורים שליקטנו מהישיבה הקצרה בביתו, והלוואי שממשיכי דרכו בעסקנות ובפקידות, ילמדו אפילו משהו.

סיוון תשל"ז מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל מתכנסת בכדי לאשר את כניסת אגודת ישראל לקואליציה הראשונה של מנחם בגין. זו הייתה הקואליציה הראשונה בה החרדים היו שותפים שְ ווי זכויות. מרעב מת־ משך באופוזיציה עברו לאכילה בולמוסית שנמשכה שנים ארוכות.

ר' מנחם פרוש ז"ל הציג את ההסכם הקואליציוני בפני חברי המועצת, ובסיום פירוט רשימת ההישגים הדרמטיים שכללו: תקציבים לישיבות, שמירת שבת, ניתוחי מתים ועוד, אמר ר' מנחם שההסכם מצוין, אבל הוא מרגיש שחסר קצת סוכריות למנה אחרונה. בחדר הקטן עלה הרעיון להקים מערך שיעורים בפריפריה על חשבון המדינה.

פרוש הרים טלפון לשר האוצר ארליך והאחרון בלי הינד עפעף אישר עוד 15 מיליון לירות לטובת המיזם. השם שנקבע היה 'תורה ויהדות לעם' והיה כנראה הארגון הראשון שעסק בקירוב, עוד לפני שהמילה הזה הפכה למילה נרדפת לפרנסה למאות אברכים שצריכים תוספת הכנסה.

הנציגים החרדיים לא רצו שהכסף יעבור דרך משרד הדתות שנחשב לאוטונומיה של המפד"ל. הפקידים הסרוגים שישבו במשרד באותה תקופה לא היו משחררים פרוטה למגידי שיעורים חרדיים גם אם היו תולשים להם את השערות יחד עם הסיכות שהחזיקו את הכיפה. בתום מו"מ קצר החליטו להעביר את הכסף דרך משרד החינוך.

אלא שגם שם התברר יושב פקיד שחובש כיפה סרוגה, ה"ה ר' יצחק ריבלין ז"ל. "הגענו אליו קצת בחשש", סיפר השבוע ר' יהושע פולק. "לא יד־ ענו איך הוא יקבל את הבקשה שלנו. זה היה משהו תקדימי לחלק כסף למגידי שיעורים והכל היה תלוי בחתימה שלו. להפתעתנו, הוא אמר בצורה הכי חד משמעית: כל מה שקשור להפצת תורה - אני בפנים. הוא לימד אותנו את כל מה שאנחנו יודעים על תקציבי מדינה. איך ממלאים טפסים, מה כותבים ואיך. הכל. לפני שהייתה ישיבת ועדת הקצאות, היינו מגיעים אליו הביתה, והוא היה עוזר לנו למלאות את הטפסים עליהם הוא היה חותם יום למחרת. הוא היה נלחם מול החשב של המשרד על כל בעיה שהתעוררה. הוא היה קרן אור באפלה. עד היום כל הפעילות התורנית נזקפת לזכותו ולזכות מה שלימד אותנו באותם ימים".

קיץ תדש"מ ש"ס נכנסת לראשונה לכנסת, והסעיף של התרבות התורנית קופץ מ-15 מיליון ל-60 מיליון ש"ח בשנה. סכום עתק. הכסף מתחלק בין האשכנזים לספרדים, אבל בעוד האשכנזים יודעים את השיטה, הספרדים מקבלים קופת ענק בלי שיש להם מושג איך פותחים את המנעול ועל מה מוציאים את הכסף.

למי הם הגיעו? ניחשתם נכון. לבית של ריבלין שישב בסבלנות ולימד את החבר'ה הצעירים והקופצניים מה הם עושים עם הקופה שנחתה עליהם בהפתעה. יום שישי אחד, מספר הבן, יעקב, אבא יצא למקווה ולא חזר. בני המשפחה הדואגים יצאו לחפש אותו - לשווא. האיש נעלם.

דקות לפני שבת חזר הביתה וסיפר שהחבר'ה של ש"ס 'חטפו' אותו בדרך למקווה. "הייתה להם ישיבת הקצאות ביום ראשון ושום מסמך לא היה מלא. הם לקחו אותו שיעזור להם למלא את כל הטפסים", נזכר יעקב.

למרות לבו הרחב, הוא תיעב עוולות. כששמע ממגידי השיעורים שהכסף לא מגיע אליהם ונתקע בצינורות של העמותות השונות, הוא שינה את החוק כך שההמחאות היו מגיעות היישר לחשבונות של מגידי השיעורים ולא היו נדבקים בדרך בכל מיני צינורות עלומים. פתחנו בתיאור של ביתו הפשוט. זה לא טריוויאלי.

תחת ידיו האמונות עברו במהלך השנים למעלה מחצי מיליארד ש"ח. היו אנשים שעבדו תחתיו, מימינו ומשמאלו, שהתעשרו. קנו אחוזות פאר, חיו חיי רווחה. אבל הוא נפטר בדירה קטנה ושכורה בבית וגן.

בחגים, כשהיו שולחים אליו משלוחי מנות שנדרשו סבלים בכדי להביא אותם לביתו, החזיר אותם כלעומת שבאו. לא רצה ליהנות מאף פרוטה שלא כדין, ואולי זו הייתה הסיבה לאהדה הגדולה שהייתה לו בכל מקום ולחיוך שכל כך אפיין אותו. שהלב טהור והידיים נקיות - יש רק סיבות לחייך.

בימים של מלחמות קרדיטים והחלפת מהלומות תקשורתיות על כל שקל שעובר או שלא למוסדות חרדיים, נותר רק להתרפק על זיכרונות של נציגי ציבור נקיי כפיים וברי לבב.

יהי זכרו ברוך.

• הטור המלא מתפרסם בשבועון החרדי 'משפחה'