השמיים שמחים/ אתי קצבורג
ביקשתי אותם
לתקן את מודעת האבל
להוסיף שם שורה -
נשוי לבית הכנסת
ועוד שם מתחת בין היושבים שבעה-
בית הכנסת.
זה לא רק שהיית הגבאי המיתולוגי
כזה שאכפת לו מכל ספר ומדף ופרוכת
כל החיים שלך יצקת שם לתוך הקראוון הזה
בבר אילן 7
בשבתות, בחגים, בימי חול.
ואת כולם שיתפת שם בחגיגה,
מגדולים עד קטנים
תמיד היה משהו לעשות שם
מגג דולף, סדר באוצר הספרים ועד ארגוני ישיבה מחדש לרווחת המתפללים.
את הימים הנוראים אף אחד שם לא שוכח
כמה דמעות שנאספו שם בין הקירות
ואיך שצעקת ה'מלך' המסורתית סדקה אותם
ואת הלבבות הפועמים.
זוכרת את ההכנות לסעודה שלישית בבית הכנסת
אתה ואמא עומדים אחרי הצ'ונט
ומארגנים מין הדגה ומין הביצה
שעין והאף לא יכולים לשכוח.
גם אבטיח ומלון סדורים על מגש
עם קיסמים נעוצים
שיהיה טעים שם, למתפללים הסועדים.
גבאי שהוא אמרגן שהוא מנקה שהוא אכפתי שהוא חזן שהוא אבא ואמא של בית הכנסת.
מה הקשר לכתוב עליך בלשון עבר.
על האיש הכי חי שהכרתי
שישב בשולחן שבת ושר שירים בשרשרת
עם יכולות ווקאליות הזויות
יושבת בקומה שלישית
אתה בכלל בקומה ראשונה
ושירת ה 'רחם' השוואקית שלך
עוטפת את הבית
כך שגם חרשים לא יכולים לפספס
(כן, הם העידו על כך)
שמשון, אותו בחור מתוק כבד שמיעה
שוב ושוב מגיע ונכנס ובוכה כל כך בוכה
ומספר על איזה מין איש היית
על השירה שלך והלב החם
ועל כך שתמיד תמיד תמיד הזמנת אותו לשבת
ולאכול משהו
ולהרגיש כל כך בבית
עד שהוא האמין בזה , שהוא בבית.
השורות רצות
והכל מתערבל הזכרונות והסיפורים
אני יודעת שאם היית פה עכשיו
היית הורג אותי שאני בכלל כותבת
על דברים שאף אחד לא באמת ידע.
כי היית כל כך צנוע
ולא עושה עסק מכלום
ומתייחס בביטול למעשים הירואים
שאחרים לא מכירים בכלל בז'רגון שלהם
לכי תסבירי לכל אלה
שכתבו שהיו חלק בלתי נפרד
מההווי, מהשקיות עם השם, מהסעודות שבת חג ופורים
מהאוכל, מהשפע, מהיחס החם.
שהם חלק מאלפי אנשים
שזכו לקבל הצצת מיקרו
למפעל חסד מבעבע 24/07
רק בלי שלטים ומיתוג ומערך תרומות
היית נהג 'וולט' גם בשעות הקטנות של הלילה
לכל אותם אלה שחוו גחמות
ובדיוק התגעגעו למרק ירקות
או אפונה
תלוי מה הכינו בדיוק בסירי הענק שמותאמים גם למגורים.
ואיך העיניים שלך נצצו שאמרו דברי תורה.
זה כאילו הוסיפו לך שנות חיים.
זוכרת את הסיום שערכת
עם החברותא שלך של 30 שנה
כל יום שלישי
חיכה על השולחן בחדר של סבתא
מפה רקומה, עוגת שמרים ביתית, גמרא
והחברותא שלך נכנס
חייך לכולם
ומיהר מיהר להספיק איתך רגעים נדירים
של חברות ולימוד
זוכרת כמה בכיתי ב'סיום'
התחבאתי שהציניים לא יריצו עליי דאחקות
אבל אלו היו רגעים נדירים
של חברות אמיצה
ותורה תורה תורה שנשפכה שם כמים
ושירים מרטיטים של התורה שכל כך אהבת.
אוחח איזה טעם היה לזה.
כל יום בתשע וחצי בלילה, היה לך שיעור
בחיים לא פיספסת
לא משנה אם היו אירועים או חגיגות
יש שיעור, הולכים ואז חוזרים לאירוע
זוכרת אותך מתרוצץ בערב שבת
דואג לכולם למזגנים ואורות
דואג לסבתא שהכל בסדר
ואם לדבר רגע על סבתא
לא מכירה אנשים (×100)
שהשוויגער שלהם היתה חלק מהבית שלהם
קרוב למליון שנה.
מעולם לא שמעתי אותך מתלונן
או מצר על כך
סבתא פריד תמיד היתה במקום הראשון
לימדת אותנו, את כולנו
בדרכך הייחודית
כיבוד הורים מהו.
הכל ידעת,
מהחשבון הקטן ביותר
"רותי, שוב פעם קנית את כל h&m??"
ועד שליטה מלאה בחשבונות ובניהול עסק ענק שתחת ידך האמונה תקתק.
זוכרת את היום קיץ רותח הזה
כשהטלפון צלצל
וברגע העולם של כולנו החשיך
סרטן
איכס, איזו מילה דוחה.
ושם ברגע הזה זכינו להצצה נדירה לעולם האמיתי שלך.
עולם של טוהר וחריפות לא מצויה
עולם של אהבת תורה ויראת שמיים ולא של זו מהשיר.
אמיתית
יראת שמיים אמיתית
למדנו ממך בפעם האלף
כמה תפילות ומצוות עם חלק אינטגרלי ממך
איך לא מפספסים אף מצווה גם אם אתה חצי או שלושת רבעי מת
ככל שיותר כאבת והתייסרת לא פספסת חברותא או שיעור, אמרת לילדים שזה סם הבריאות שלך
ובפסח, שכבר המחלה עשתה בך שמות, ישבת שם בסדר, מקיים בעקשנות אופיינית את כל המצוות, אוכל מצות גם כשהאונוקולגית לא אהבה את זה, ומחריש בסיפור דיינו, סיפור חייך.
רק בשבוע האחרון
כבר חצי מורדם
הגוף גמור
והנשמה הו הו ברום השמיים
לא מוותרת על קידוש לבנה בהידור
ותפילת ערבית
וברכת כהן
אלוקים רצה אותך קרוב אליו.
לקטוף אליו את השושנה הכי אדומה בערוגת הפרחים
ראיתי בני עלייה והם מועטים
מועטים כל כך
עד שאנו לא מבינים כלום
רק נשארנו פה עם מכתש רמון
או בעצם גדול יותר
ועם חלל שאף אחד כבר לא ימלא
זה לא מילות פרידה או משו
כי דיי ברור שהעלייה שלך שם למעלה
תעשה רעש גדול
ותפעל משם
לגאול אותנו
מהר
כי הסבלנות שלנו כבר על הקשקש.
ברוך דיין האמת
עת לבכות.
לעילוי נשמת יצחק שאול בן טילא