הפולקלור היהודי רווי בסיפורים על חזנים שתפסו עמדה מרכזית בחיי הקהילה ובית הכנסת ותפילות הקהל עולות ויורדות בהם. מעקב אחרי ספרות ההלכה של מאה וחמישים השנים האחרונות מעלה לא מעט משא ומתן הלכתי הקשור בעולם החזנות והשירה בתפילה, על רקע התפתחותו והתבססותו של עולם החזנות בקהילות ישראל במזרח־אירופה.
נציין שתי דוגמאות: שאלה מוכרת שעמדו בה הפוסקים היא לגבי מנהג החזנים לחזור על מילים בתפילה, מנהג שנהג כבר בזמן המשנה 'האומר מודים מודים משתקין אותו - אמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי' (ברכות לג, ב; טושו"ע וב"י או"ח סא). בעל הערוך השולחן (או"ח שלח, ח) לימד זכות על מנהג 'זרע קדש שתומי עיניים' מכח דברי הגמרא האלה אשר מהם משמע כי בחזרת מילים אלה בדווקא יש משום חשש מינות, שיאמרו ששתי רשויות הן חלילה, אבל 'בשארי תיבות לית לן בה'.
שאלה נוספת שעלתה על שולחן מלכים עם התפתחות המקהלות, היא שאלת השימוש בקוֹלָן (Kammerton) בשבת לשם כיוון הטון הרצוי, ובלשונו היפה של בעל הערוך השולחן (שם): 'החזנים שאוחזים בידיהם מזלג קטן של כסף או של עשת ברזל שקורין קאמע"ר טא"ן בעמדה לפני העמוד בשבתות וימים טובים והוא עשוי למען העמיד משקל הקול נגינה שנוטלין המזלג בין שיניהם ונשמע לאזניהם קול נגינה ועל ידי זה יודעים להעריך הנגינה'. בעל ערוך השולחן ביקש ללמד זכות על השימוש בו בנימוק הבא: 'ואולי מפני שקול נגינתו אינה נשמעת רק מפה לאוזן, ואינו אלא כרגע, ותכליתו הוא בשביל שירת הפה שלא נאסרה מעולם אפשר שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים, ובהכרח ללמד זכות כי חלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור שבות ומה גם בעמדם בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה'.
על ראש מדותיו התרומיות של החזן נפתלי התנוססה המידה הנחוצה שדרשו חז"ל משליח ציבור, שיהיה מרוצה לקהל ומעורב בדעתו עם הבריות, חיוכו החם והרחב אפף את כל סביבתו. לצד היותו ידען פנומנלי בכל הקשור להבדלי הנוסחים השונים שבקרב יהודי מזרח ומערב אירופה, והיותו בעל שליטה ללא מיצרים בכל היצירות הידועות של המלחינים והחזנים בעם ישראל, היה בעל קול טנור יפהפה שריגש את קהל עדתו.
קהילת בית הכנסת הגדול במוסקבה המוכר בשמו 'בית הכנסת הכוראלי' (המקהלתי), קהילה שהתעטרה בגדולי החזנים שלפני המהפכה הקומוניסטית, זכתה שבמשך תשע שנים התפלל לפני העמוד בימים הנוראים החזן הרשטיק, ביחד עם מקהלת בית הכנסת בניצוחו של ליאוניד בר.
התפילה בבית הכנסת הגדול היוותה אתגר אדיר. בעוד בני כל קהילות ישראל גדלו עם ניגוני התפילות של הימים הנוראים, והשמעת "כל נדרי" העלתה רטט בלב כל השומעים - המתפללים במוסקבה גדלו בסביבה קומוניסטית, שפת הקודש ותפילות ישראל היו זרות לרובם. על אף זאת, הצליח החזן הרשטיק באמצעות מחזור חדש עם טרנסקריפציה (תעתיק הגאים) להפוך את אלפי המתפללים בבית הכנסת הכוראלי לחטיבה אחת, שהשתתפה בתפילה בכל ליבה. לעיתים, לפני שניגש לעמוד היה פונה למתפללים ומסביר כמה קטעים בתפילה כדי שיוכלו להשתתף ולכוון את ליבם.
דבר שאין צריך לפנים הוא כי היחסים בין רבנים לחזנים בדרך כלל, אינם מן המשופרים, ולפעמים אף מתוחים מעט. לא כן חזן הרשטיק. במקום קולן (קמרטון), השתמש בשעון אנלוגי מסוג ישן, וכאשר קירב את השעון לאזנו והאזין לקולם הדק של צעדי המחוג, היה די לו בזה כדי לכוון את הטון הנדרש לקטע התפילה הבא. בנוסף, לפני הימים הנוראים בכל שנה ישבתי אתו כדי לדון על אלה מתוך פרקי החזנות שנבחרו לתפילת אותה השנה, אשר חששתי שלא יצאו בהם ידי חובה על ידי שירת המקהלה, וביקשתי ממנו לחזור בעצמו על מילות התפילה בפרקים אלו אחר שירת המקהלה כדי להוציא את הרבים ידי חובתם, ויעש כן רבי נפתלי, מלמד שלא שינה בכלום.
החזן הרשטיק היה לא רק חזן ממדרגה ראשונה, אלא בעיקר מורה למאות תלמידים שנהרו לשמוע את שיעוריו בבית המדרש לחזנים בתל אביב, והיו לממשיכי דרכו. כיום, לחניו המיוחדים לקדושת מוסף של הימים הנוראים, לחזרת הש"ץ ובמיוחד לברכת כהנים, נשמעים בכל העולם.
בלוויתו של החזן רבי נפתלי ליווהו בדרכו האחרונה בני משפחתו, חבריו ותלמידיו הרבים. הנפטר ביקש שישירו על קברו לאחר הלוויה את הפסוקים "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו'" בלחנו הידוע של לואי לבנדובסקי המושר בבתי כנסיות רבים בקבלת שבת. בניו, נכדיו ותלמידיו שרו את הפרק בצורה נפלאה ונתקיימו בו דברי רבי חייא בר לולייני במסכת בבא בתרא (פ, ב):
מאי דכתיב: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה?
אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז, למה נאמר תמר?
אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר -
הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות, אף צדיק אין עושה פירות, לכך נאמר תמר.
ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז -
הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק אין גזעו מחליף, לכך נאמר ארז.
החזן נפתלי הרשטיק ז"ל השאיר הרבה פירות ותלמידים בעולם הזה, ושני בנים שהולכים בדרכו וממשיכים את מסורת הדורות, המורשת המשפחתית המפוארת והמופלאה של השירה והזמרה המתחדשת ומרנינה את עולם המתפללים חדשים לבקרים.
החזן הרשטין גילם במו מפעלו המוסיקלי שימור וחידוש כאחד, המשיך את המסורת המפוארת של חזנות יהדות אשכנז ויצק לתוכה כל העת נימים חדשים ורעננים בכלֵי הנוסח המקובל.
דברים גשמיים מוגבלים בזמן, ככל שמפעל רוחני יותר, הוא נצחי יותר. כך גם בעולם השירה והמוסיקה, היצירות הגדולות הן נצחיות, ונעשות לנחלת נצח של עם הנצח - עם הרינה והתפילה. יהי זכרו ברוך.
הגאון רבי פנחס גולדשמיט מכהן כאב״ד שוויץ ולשעבר הרב הראשי למוסקבה ואב״ד רוסיה.