לא הכרתי הרבה אנשים בני שמונים, שהנפש שלהם צעירה יותר מכל בני העשרים שפגשתי. גוף זקן ועיניים נוצצות של צעיר מלא חיוניות.
----
שערי חסד, השכונה שמדיפה ניחוחות של פעם - לא משנה כמה אמריקאים יעשו עלייה ויבואו לגור בה, אוצרת בתוכה שרידים מדור אחר, דמויות פלאיות, שאט אט מתנצנצות ונעלמות. אפשר לומר שאתמול בלילה מערכת שלמה של כוכבים נצצה את האור האחרון.
לפני חמש שנים עברתי לשכונה. בשבת הראשונה תוך כדי גישושים ראשוניים בבית הכנסת 'מנחת חינוך', חבר אמר לי שאני חייב להכיר את 'הרב'. החיבור שלנו היה מיידי, נפשי נקשרה בנפשו כמו הרבה אחרים, ומאז ועד היום, כשאני דיברתי על הרב, עליו דיברתי, וכשהבן שלי היה שואל בעיניים מתרגשות אם הולכים לרב, הוא היה הרב - רבי יעקב רבינוביץ זכרונו לברכה.
העיניים שלו סיפרו את הכל ברגע הראשון, הייתה שם אהבה. וכשהוא פתח את הפה הכל היה ברור. הרב אהב את החיים, מכל הצדדים.
השילוב הנדיר בין איש עסקים ממולח, תלמיד חכם מקורי, ואדם שטוב לו כשטוב לאנשים אחרים, התבלט מיד, לא היית צריך לקחת את הזמן כדי לנסות להבין מיהו האדם שעומד מולך - אדם שחי בכל המובנים.
איש העסקים שבו ידע תמיד לתת עצה נבונה, והסתכלות שונה על המציאות. איש התורה שבו תמיד הביא איזו הברקה, שיכולת לקחת איתך ולומר במקום אחר ולראות איך אנשים מתפעלים ממנו. ואיש החיים שבו היה שם פשוט לדבר ולומר משהו טוב, שיגרום לך להרגיש שאתם החברים הכי טובים.
'רב וחבר', זה מה שעלה בראשי כשניסיתי לזקק את הדברים הרבה אחרי חצות. אדם שאתה יכול ללמוד ממנו מחד, ולדבר איתו כאילו אין הפרש של 50 שנה בינך לבינו. רב, חבר וסבא שני שתמיד רצית שיהיה לך.
בכל שבת היו נערכות אצלו סעודות שבת גדולות, שילוב של דמויות מכל הסוגים, כי אדם שאוהב את העולם - אין לו הבדל בין בני אדם, העיקר שיבואו עם רצון טוב.
בכל פעם שיצאתי ממנו בשבת המחשבה הזאת הייתה עולה בי שוב ושוב: הלוואי עלי בגיל כזה, יושב בסעודת שבת, לפעמים עם עשרות אנשים, בשולחן ערוך מטוב הארץ, בשירה, בכמה דברי תורה משמחי לב, בסיפורים מעולם רחוק שצעירים יכולים לקרוא עעליו רק בספרים עתיקים, וכמובן, בלחיים טוב שעל אף גילו היה עושה עם כל אורח.
מטבע הדברים, כשאתה נמצא ליד בן אדם הרבה יוצא לך להכיר את המשפחה שלו, זאת שמספרת עליו בסופו של דבר את הסיפור שמאחורי הסיפור.
לכל ילד יש מסע אחר, אבל המכנה המשותף הוא בדיוק הזיקוק של האבא, אנשים רודפי צדק וצדקה, אוהבי בני אדם ומלאי חיים.
ביום ההולדת 84 אמצע הקורונה ישבנו אצלו בבית, לערב של שירה שחזר על עצמו מידי פעם. רבי יעקב תמיד אהב מוזיקה ושירה. הוא היה אומר, "אני לא יודע לשיר, אבל יודע אם שרים נכון". שתינו וויסקי של 30 שנה שהבן ארי שלח מחו"ל, והרב אמר שהוא מרגיש צעיר כמו הוויסקי, אם לא יותר.
יש אנשים שהם ככה. הם פלא גדול, אבל איכשהו רק הגוף הזדקן אצלם, הרוח נשארה צעירה בדיוק כמו שהייתה, ואולי אפילו - צעירה מכולנו.
---
בשבועות האחרונים הוא היה חלש מהרגיל, הכל אצלו לא עבד משהו - חוץ מהמוח שדיבר את אותם דיבורים, סיפר את אותם סיפורים, והחיוך האוהב שלא מש מפניו.
תכננתי לבוא לנגן אצלו, ואיכשהו לא הסתייע בידי. אמרתי לעצמי מחר, אמרתי בשבת נפגש, אמרתי הרבה דברים, כי בראש המציאות הזאת שהאיש הנפלא הזה איננו - לא הייתה קיימת, רבי יעקב הוא אדם שנמצא פה בעולם לא משנה מה.
ופתאום שבר. הלא יאומן התייאמן. ואת הניגון האחרון לא אוכל לנגן בחייו, אבל הניגון שלו מתנגן בתוכי וברבים אחרים חזק ומהדהד. ניגון של שריד מדור אחר, שחי בכל הוויתו, תורה וגדולה ואנושיות עצומה.
יש אנשים שאתה פוגש באקראי בחיים, ומאז הם חיים בתוכך, לנצח.
יהי זכרך ברוך, הרב.