גשר בין דורות היתה הרעבעצין של הפני מנחם ע"ה, או כפי שנקראה בפי כול "הרבנית ציפורה". נולדה בארץ הקודש כבת למשפחת המלוכה, נכדה של הרה"ק רבי משה בצלאל זצוק"ל הי"ד – ה'משנה למלך' בגור, ומי שאחיו ה'אמרי אמת' הועידו לגדולות ולהנהגת הדור אחריו.
- בגיל תשעים ושמונה: הרבנית הישישה מרת ציפורה אלתר ע"ה מגור
- אלפים בהלווייתה של הרבנית מגור ע"ה בבני ברק
- "הנכדה האחרונה" | סיקור ותיעוד ענק מהלווית הרבנית מגור ע"ה
מיד עם לידתה, שיגר הסבא רבי משה בצלאל אגרות ברכה לבנו אבי הבת רבי אברהם מרדכי ("מוטל") וביקש ממנו לדעת את שם הילדה. משנקראה הבת בשם "ציפורה פייגא", על שם הרבנית הראשונה מגור, אשת החידושי הרי"ם, שמח הסבא מאוד ואילו הסבתא – אף היא בת קדושים ונכדת החידושי הרי"ם מברכת כי "פייגאל'ה תלך בדרכה של פייגאל'ה הראשונה". ברכה שהתקיימה במלואה, כשהפכה לימים לרבנית מגור השישית.
היא עצמה מלומדת ומשכילה בפער מבנות גילה, ורבי משה בצלאל מורה במכתביו על דרכי חינוכה. את אחותה הבכירה יותר – הגב' מרים בורזיקובסקי ע"ה – הוא מבקש שתבוא ללמוד בבית יעקב בפולין, ואילו על הרבנית ציפורה הצעירה יותר הוא מפקח במכתבים הולכים ונשנים, לשמור עליה מכל משמר.
לימים תשתף אותי הרבנית ע"ה ותפתח בפניי אלבום תמונות מילדותה, כשהיא מצביעה על דמויות רבות שהיו ואינם, עזבו את היהדות, גילו בארות נשברים, נִשְׁבּוּ ברוח התנועות הציוניות שנָשְׁבוּ בעוז בימים ההם, טרום הקמת המדינה, ואילו היא נפשה היתה לשלל.
באמת אמרו: וויתרה הרבנית מרוחב היקף ידיעותיה עבור האידישקייט. סיננה סינון אחר סינון את המידע וידעה כל העת את מקומה בחוליית שרשרת הדורות הגוראית. והיא בהחלט שמרה על הפירמה. בניקיונה ובטהרתה.
ההשראה של רבי משה בצלאל בביתם הייתה אבסולוטית. פעם בביתה בבני ברק כבר קרוב לגיל 90, מאן דהוא ניסה לצלם אותה, והיא אמרה לו באלגנטיות: "סבא שלי רבי משה בצלאל אמר שתמונות זה לא בריא לנפש". ושוב כשראתה שההוא נבוך, פייסה אותו מיד ואמרה: "הרבי הפני מנחם אמר פעם, למה צריך לצלם, וכי השתניתי ממה שהייתי קודם? ואולי כן הייתי צריך להשתנות ולחזור בתשובה?!". כך גם חזרה על אמרה של בעלה הגדול ובד בבד השחילה מסר לאורח.
באותם ימים שקד האב רבי מוטל על עריכת קונקורדנציה לפי פסוקי התנ"ך. בנותיו המלומדות עמדו לצידו, ועד סוף ימיה שלטה הרבנית היטב בתנ"ך, במדרשים ובהרבה מאגדות חז"ל. היא היתה בעצמה מחדשת, כותבת, נואמת ומרצה, מוסרת מרוחב ידיעותיה לתלמידות צעירות בסמינרים, ומסייעת בעדם בהקמת ביתם.
בשנת תש"ו באה בברית הנישואין עם בן זקוניו של דודה הגדול, הפני מנחם. מכאן החלה מסכת בת יובל שנים, בהן עמדה לצידו וסייעה בעדו בכל מפעלותיו הגדולים בהם היה שותף ומוביל: ראש ישיבת שפת אמת; חבר מועצת גדולי התורה; יו"ר הנהלת חינוך העצמאי; יו"ר אגודת ישראל; יו"ר איחוד מוסדות גור; חבר הנהלת מפעל הש"ס ועוד ועוד. היא תמיד היתה שם לצידו, ואף הקריבה לא פעם במסירות את ביתה לכינוסים.
ככלל, שירתה וסעדה באמונה את הרבנית פייגא מינטשא ע"ה, אשת חבר האמרי אמת עד לפטירתה בשנת תשכ"ד, כשלצד זה ניהלה את ביתה וגידלה את ילדיה.
בשושן פורים תש"ך נפטר על פניהם בנם הילד משה בצלאל ז"ל והם המשיכו בשגרת חייהם המסורים לכלל ולפרט. ביתם הצמוד לבית המדרש ולישיבה היה מוקד חי של החצר, והיא היתה כמו זזה לצדדים, מוותרת על הפרטיות שלה, עבור צרכי הכלל.
לימים שאלתי אותה על המגורים סמוך כל כך לישיבה, וכי זה לא מפריע? וחזרה באזניי על המשל המופלא של רבי מאיר שפירא שאמר על אותו בעל טחנת הקמח, אשר טוחן ימים ולילות. המטחנה נעה על ידי המים המקימים קול שאון. כשנשאל פעם בעל הבית אם אין רעש המים מפריע לו, נענה: כל זמן שיש את הרעש הזה יכול אני לישון בשלוה... כן גם אני – סיים ר"מ שפירא – יכול לישון בשלווה כאשר בבית המדרש שוקדים צורבים על לימודם. היא לא הייתה צריכה להוסיף מילה. המסר היה מובן. הישיבה, מקום התורה, היא מקור חיותם.
היא חינכה לתורה, לאהבת תורה, לבניית בית של תורה. כל מסריה היו תורניים. אמרה לי בשבת שלפני נישואיי בשם הפני מנחם כי "לא מספיק שתהיה עלייה לתורה, צריך גם עלייה בתורה".
ביום טוב הראשון של סוכות תשמ"ח נקטף מערוגתם פרי עץ הדר, בנם המופלא הגאון רבי יהודה אריה זצ"ל. רק בן 27 וכבר מורה צדק ומשיב לאלפים. הרבנית לא הוזילה דמעה על מות לבן היקר וקיבלה דין שמים באהבה. לימים ייצאו לאור ספריו של הבן, בהם ניכרת חוכמת הקבלה של אברך כה צעיר לימים. כשהערתי על כך, סיפרה לי שבצעירותו התקשה במושג קבלי והלך לשאול את רבי נתן לוברט זצ"ל. רבי נתן מצידו אמר לו: "תשאל את אביך ואל תיתן לו להתחמק"... אריה גם הניח תפילין של רבינו תם בבחרותו, לחשה לי כמגלה סוד.
הדקות במחיצתה היו יקרות לאין ערוך. ויותר משהיו בהן עובדות וסיפורים, היו בהן מוסרים ודרך חיים. כל שיחה היה חינני, אצילי ומלמד. העבירה וגישרה בין הדורות את אשר חוותה וראתה, שמעה וידעה - לדור החדש שזה עתה קם. ראתה בכך את תפקיד חייה, לצד בעלה הגדול.
ומשקיבל על עצמו רבינו הפני מנחם זי"ע את עול הנהגת הכלל עמדה לימינו בכל העוז, כינסה את הנשים תחת שרביטה והקימה את ארגון 'היכלי ענג' של נשות גור. כאן ריכזה את כל הפעילות לבית יעקב, כמו גם ארגון 'עזר ליולדות' שאותו הקימה ותמכה בגופה ממש.
התנהגה תדיר כשווה בין שווים, לא חיפשה שיאדירו את שמה, וההיפך הוא הנכון, אמרה לי לא פעם: "אני מספרת לך שתדע, אבל אתה לא צריך לומר שאני סיפרתי לך...". היא חייכה לכל ילד וקיבלה כל אחד בסבר פנים יפות. ידעה לחלוק מילה טובה לכל בחור בישיבה שסר למעונה ובוודאי לכל מי שהיה זקוק לכך.
הרבנית ציפורה פייגא מגור ע"ה - האריסטוקרטית מבית המלוכה, שראתה את עצמה עבד לעבדי ה' ובטלה לתורה וללומדיה, נגנזה לשמי מרום בתוך ימי התשלומים של חג מתן תורה, בו התעלה חמיה הגדול, ראש גולת אריאל, מרן האמרי אמת, למתיבתא דרקיעא, וכעין שהספידו אחריו גדולים "כנתינתה כך נטילתה", כמו כן ניתן לקרוא אחריה:
כנתינתה כך נטילתה. בטהרה, בהדר ובמלוכה.