חג החנוכה מביא עימו לא רק את זיכרון הניצחון של החשמונאים ואת נס פך השמן, אלא גם סיפור נוסף – סיפורה של מגילת אנטיוכוס. מגילה זו, המכונה גם "מגילת בני חשמונאי", מהווה עדות ייחודית לתקופה הסוערת של מרד החשמונאים, ומציעה נקודת מבט שונה ואף סותרת לעיתים את המקורות ההיסטוריים המוכרים לנו.
אחת השאלות המרכזיות שעולות בנוגע לחג החנוכה היא מדוע, בניגוד לפורים, אין לנו מגילה רשמית המספרת את סיפור החג. התשובה לכך, כפי שעולה מכתב יד של מגילת אנטיוכוס עצמה, נעוצה בעובדה שבתקופת חנוכה, לאחר תקופת הנביאים, כבר לא הייתה רוח הקודש.
חז"ל קבעו כי מגילה ניתנת להיכתב רק כאשר ישנה נביאות, כפי שהיה במקרה של מגילת אסתר. מגילת אסתר, המשתייכת לקובץ ספרי הקודש, נחשבת לספר נבואי; הרמב"ם אף כותב כי רוח הקודש שרתה על כותב המגילה והעניקה לו ידע על אירועים נסתרים. לעומת זאת, מגילת אנטיוכוס נכתבה בתקופת בית שני, תקופה בה לא היו נביאים, ולכן לא זכתה למעמד רשמי של מגילה.
מגילת אנטיוכוס – מי המחבר?
דעות חלוקות קיימות בנוגע לזהות מחברה של מגילת אנטיוכוס. ישנם מקורות המצביעים על כך שהמגילה נכתבה על ידי החשמונאים עצמם, סמוך לזמן התרחשות המאורעות. רב סעדיה גאון, מגדולי חכמי היהדות בימי הביניים, טען כי בני חשמונאי כתבו ספר המתאר את קורותיהם, בדומה לספר דניאל שנכתב בלשון כשדים.
דעה אחרת, המובאת ב"הלכות גדולות", מייחסת את כתיבת המגילה לזקני בית שמאי ובית הלל, אך מציינת כי המגילה לא זכתה למעמד רשמי.
בניגוד למקורות אחרים, מגילת אנטיוכוס מציגה את נס פך השמן כנס המרכזי והחשוב ביותר של חנוכה. המגילה מכילה פרטים הסותרים את הידוע לנו ממקורות היסטוריים אחרים, כמו תיאור מותו של יהודה המכבי בתחילת המלחמה, בניגוד לגרסה המקובלת לפיה מתתיהו אביו מת לפני תחילת המרד. המגילה נכתבה במקור בארמית, שפת הדיבור הנפוצה בקרב יהודי התקופה, ותורגמה בהמשך לעברית ולשפות אחרות.