פרק ו': אנו באמצע שיא המתח כשקבוצת מקובלים חסידים נלחמו כנגד קבוצת שדים ורוחות רעות שחדרו למרתף בית בעיר פוזנא, כפי שמתאר הריי"צ מליובאוויטש. ברם, לא כולם היו תמימי דעות שיש להילחם בהם. "מתנגד למדן" בשם ר' שלמה משה טען שליהדות האמיתית אין לה כלום עם מלחמות נגד רוחות רעות.
- יש שדים ומזיקים? דעת גדולי ישראל זצוק"ל
- שדים? המחלוקת החריפה בין הרמב"ם והגר"א
- הזוג נפטר ומהדירה החלו להישמע צווחות פראיות
- "לשונות אדומות"; כשהבישוף ניסה לגרש את השדים
- החלונות נשברו ו"ברואים משונים" ברחו מהבית
מנשה, בנו של הסוחר ר' שלמה משה המתנגד, שטוען שאין היהדות מתעסקת עם רוחות רעות, רוצה להיכנס למרתף הבית עליו נטען שחדרו אליו רוחות רעות.
כותב הריי"צ מליובאוויטש בספר זכרונותיו: "לפתע נפתחה דלת אחד התאים ובפתח נראה אדם זעיר, בעל גוף של תינוק, רגלים של עוף, ראש גדול כחמור, כנפים של נשר, זנב של ארנבת ופרצוף שחור כפחם. הבריה המוזרה פתחה את פיה והושיטה לשון ארוכה, אדומה כדם, כשתוך כדי כך נחשפו שיניים של סוס. היצור נהם כאריה והעווה פרצופו באופנים שונים ומשונים".
הסוחר ומנשה ברחו החוצה, ובהגיעם אל החצר נפלו בעילפון. לאחר שהצילו אותם על ידי סגולות, מנשה בנו של המתנגד השתגע לחלוטין, הוא יצא מדעתו הכה אנשים בפרעות, ונאלצו לכבול אותו בחבלים.
רק לאחר אירוע נוראי זה, הגיע רבי יואל ב'על שם' מזאמושטש לפוזנא שם ערך בית דין לרוחות הרעות שטענו שהם קבלו אישור מהאַשְׁמְדַאי מלך השדים בכבודו ובעצמו להשתכן במרתף של הזוג המנוח בעלי הבית כיון שהם צאצאיהם כי הם נולדו ממחשבותיהם ומעשיהם הרעים ומהקללות שיצאו מאת שרה גיטל אשתו של אביגדור טוביה.
ה'בעל שם' גער ברוחות הרעות ואמר להם שמותר להם להיות רק במדבריות השוממים, ועל טענתם שהם יורשים חוקים של הזוג המנוח, פרך ה'בעל שם' שכמו שמלאכים נבראים ממעשים טובים של האדם, אולם אינם יורשים שלו, כך גם מלאכי חבלה שנבראים מחטאיו של האדם ונעשים קטגורים שלו לאחר מאה ועשרים שנותיו, אולם הם אינם יורשים שלו.
בשיא הוויכוח בין הבעל שם לבין נציגם של הרוחות הכריז האחרון: "את המרתף לא נעזוב, משום שהאשמדאי פקד עלינו להיות כאן ואנו נתונים למרותו בלבד...", או אז החל נציגם של הרוחות לקרקר, ועל הרצפה ועל הכתלים נראו תולעים בצבעים שונים, ירוקים אדומים ושחורים. צפרדעים החלו לזחול, ובאוויר ומסביב הופיעו מקקים בגדלים שונים וצבעים שונים. לפתע החלו להישמע זמזומי דבורים, קרקורי צפרדעים, וקולות שונים ומשונים. את האוויר חצו דמויות שונות, קטנות שחורות ומכוונות, עם זנבות וכנפים. כל הנאספים רעדו מפחד ושיניהם נקשו", מתאר הריי"צ מליובאוויטש בזכרונותיו.
היחיד שנשאר רגוע היה ה'בעל שם' שהכריז בקול גדול שהוא משביע את השדים והרוחות וגזר עליהם שיצאו באופן מיידי מהמרתף, וכך הוה. לאחר שבית הדין פסק שאין לרוחות הרעות נחלה בירושת הצורף ואשתו, הבעל שם אמר את פרשת הקטורת, ומאז נעלמו הרוחות הרעות ולא נראו עוד, כותב הריי"צ מליובאוויטש בספר זיכרונותיו.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות