"איש לא טען מעולם?" | תיעודיים היסטוריים מפריכים את טענות הכנסייה על קבר אלישע 

רבים הגיבו על מחקרו המעמיק של דיויד שפירו אודות זיהוי קבר רב אשי. מחקר שעורר תגובות מעורבות: חלקם טענו כנגד שלילת המסורת לקבר רב אשי בהר שנאן, אך רבים הביעו הערכה על העמדת האמת ההיסטורית על דיוקה. הפעם, ביקשנו משפירו לבחון מקרה מקביל שהסעיר את הרוחות בשנה האחרונה - פרשת קבר אלישע בכרמל במעמקי כנסיית סטלה מאריס על פי מחקר שערך בשנת 2023.

התיעוד היהודי הראשון למערת אלישע בהר הכרמל

באופן רשמי, התיעוד היהודי הקדום ביותר למיקום "מערת אלישע" בכרמל מגיע מר' מנחם החברוני, בשנת ד'תתקע"ה (1215) לערך. בתיעוד מפורט הוא כותב: "ויצאתי משם (=ממערת אליהו) ועליתי ראש ההר, וכל אותם הדרכים כאשר הולכים בני אדם יש בריכות הרבה ושותין שם. ועליהם על ראש ההר לשם ראיתי מערת אלישע הנביא ובתוך המערה שני עמודים של שייש כנגד ירושלים שהיה רגיל להתפלל שם והיה גולל ס'ת (=ספר תורה) שלו על העמודים ומתפלל שם במניין והנרות דולקות שם יומם ולילה"[8].

ראוי לציין, כי באיגרת שנשלחה לרבי שלמה בן שמעון דוראן (הרשב”ש) במחצית הראשונה של המאה ה-15, המכונה 'קבלת צדיקי ארץ ישראל', מופיע הציון: “בראש הר הכרמל אלישע הנביא”. למרות שיש בידינו עדויות קדומות יותר, ייתכן שמקור זה משקף מסורת עתיקה מסוף המאה ה-12 או ראשית ה-13. רשימה זו, שהתבססה על חיבור קדום יותר המכונה “החיבור הנעלם”, מתמקדת בקברי צדיקים ומותאמת למסורת הזיארה. הרשב”ש העתיק את הרשימה ושלח אותה לאביו, רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב”ץ), והגדירה כ”נוסח [שמצא] בספר קבלת צדיקי ארץ ישראל”. ריינר[9] כינה את המקור הקדום האבוד בשם זה, מה שעשוי להעיד כי האזכור מהמאה ה-15 משמר עדות קדומה אף יותר מעדות ר' מנחם החברוני בראשית המאה ה-13.

תיעוד משמעותי נוסף מופיע במחצית השנייה של המאה ה-13 (או תחילת המאה ה-14) בחיבור 'תוצאות ארץ ישראל'. חיבור זה מיוחס לתלמיד הרמב”ן, אך קביעה זו נדחתה בידי מספר חוקרים. מקובל לראות בו גרסה מעובדת של חיבור קדום יותר בשם אלה המסעות (אם כי קיימת מחלוקת בנושא), שהוא למעשה מדריך מסע לנוסע מימי הביניים. משום כך, גם הוא משמר מסורת קדומה, אם כי לא ברור ממתי, אך ייתכן שמסוף המאה ה-12.

בחיבור זה נכתב: “שם בהר הכרמל בשיפוע ההר מערה שם בית הכנסת לאליהו זכור לטוב. למעלה משם בראש ההר מערת אלישע”[10].

בחיבור 'סדר קברי אבותינו ז"ל', המתוארך לסוף המאה ה-13 או ראשית המאה ה-14, מופיע אזכור בתיאור פשוט: "בהר הכרמל אלישע בן שפט".

תיעוד חשוב נוסף נמצא באיור מתוך מפה של ארץ ישראל משנת 1300 לערך, שבו, בין חיפה ועתלית, מופיעה שרשרת הרי הכרמל המכונה בלטינית: Mons Carmeli, Mons Helye et Helisey—הר הכרמל, הר אליהו ואלישע[11].

המאה ה-14: מ'מערת' אלישע, אל 'קבר' אלישע

במחקרו, שפירו מתעד כתב יד נדיר המכונה 'לוח קברות צדיקי ארץ ישראל' (רשימת צבי אילן א'), המתוארך לשלהי המאה ה-14, ככל הנראה כמקור הראשון הידוע המזהה את המקום במפורש כקבר' אלישע[12]. תיעוד זה מהווה נקודת מפנה משמעותית, שכן עד לתקופה זו, האתר תואר בעקביות בספרות כ'מערת' אלישע, תוך הדגשת זיקתו ל'מערת' אליהו רבו. כפי שמציין שפירו, ניתן להסיק בזהירות מתודולוגית כי רק בשלהי המחצית השנייה של המאה ה-14 התגבש הזיהוי הרשמי של "קבר" אלישע, במקום שבו נזכרו קודם לכן רק "מערה", מקום, או "הר" המיוחסים לאלישע.

שני האתרים הראשונים המוזכרים בחיבור 'ציוני קברים בארץ ישראל' (כתב-יד מוסקבה) הם מערת אליהו וקבר אלישע בהר הכרמל. חיבור זה, על פי המחקר, מתוארך למחצית הראשונה של המאה ה-15[13].

עדות טקסטואלית נוספת לתהליך זה מצויה ב'ייחוס האבות', חיבור המתעד את המקומות הקדושים בארץ ישראל מראשית המאה ה-15, שנוסחיו המוקדמים מתוארכים לסוף המאה ה-15. חיבור זה מתעד מפורשות: "הר הכרמל שם מערת אליהו הנביא ז"ל ושם קבור אלישע בן שפט הנביא ע"ה", ובכך מחזק את הטרמינולוגיה החדשה שהתפתחה בתקופה זו.​​​​​​​​​​​​​​​​

באיגרת נוספת, הדומה בתוכנה, הנקראת 'יחוס הצדיקים והחסידים ע"ה'[14] משנת רמ”ט (1489), נכתב גם על 'קבר' אלישע: "בהר הכרמל, שם מערה אלייהו ע"ה הנביא. שם קבור אלישע בן שפט הנביא ע"ה תלמידו שאליהו ע"ה".

חיבור ידוע שזכה לתפוצה רחבה מאז הדפסתו הראשונה בקושטא בשנת 1520 הוא 'יחוס הצדיקים', שמקורו ככל הנראה במחצית השנייה של המאה ה-15. במהדורה הנודעת ביותר של 'יחוס הצדיקים', שנערכה על ידי גרשם בן משה אשר איש שקרמילה ונדפסה במנטובה בשנת 1560, קבר אלישע אינו נזכר. עם זאת, בכתב יד שהתגלה בגניזה הקהירית, המכיל נוסח שונה של 'יחוס הצדיקים', מופיע אזכור לקבר אלישע. נוסח זה, המתבסס ככל הנראה גם על 'תוצאות ארץ ישראל', מספק לא רק עדות לקיומו של הקבר אלא גם רקע ותיעוד תקופתי מהמאה ה-15:

"בשפוע הר הכרמל ואמרו ששם מערה ובית הכנסת לאליהו ז"ל ולמעלה בראש ההר יש מקום בית התפלה לישמעאלים ושם קבור אלישע הנביא במערה"[15].

המסורת ממשיכה להתגבש לאורך הדורות, ובסביבות מחצית המאה ה-16 קבר אלישע מופיע ברשימת מקומות קדושים בשם 'אלה מסעי בני ישראל' (רשימת אילן ה'): "בהר הכרמל שם מערת אליהו הנביא ז'ל שם קבור אלישע בן שפט ע'ה תלמידו של אליהו ז'ל". בראשית המאה ה-17 (או קודם לכן[16]) מצויים שני תיעודים דומים מר’ גרשון הלוי סגל בחיבורו 'גלילות ארץ ישראל' (נדפס לראשונה ביידיש, אמסטרדם 1635) וכן מ'אגרת מספרת יחסותא דצדיקייא דארעא דישראל' (נדפס לראשונה בונציה, 1626):

"מר אליאס (= אליהו הקדוש) הוא מגדל בראש ההר למעלה מהמער' הנזכרת ושם בסמוך מערה ובתוכה[17] קבורת אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו ז"ל"[18].

המאה ה-17: קדושה לכלל הדתות

נקודת מפנה מעניינת מגיעה במחצית המאה ה-17, כאשר הנוסע הנוצרי ז’אן דובדאן מספק עדות ייחודית על המקום. על פי עדותו, המערה הייתה מקודשת לכל הדתות: ליהודים, לטורקים, למוּרים, לערבים ולכל העדות הנוצריות, בין היתר כעוד מערה של אליהו הנביא, שבה היה מתגורר. עוד ציין כי המערות האחרות שימשו אותו ואת תלמידיו כבית מדרש וכמקום ייעוץ לעם.

בתיאור מסע מהמחצית השנייה של המאה ה-17 של עולי רגל מאנגליה, מתואר המנזר בראש הר הכרמל, הנזירים המתגוררים בו, וכן נכתב כי "ושם הראו לנו את קברו של אלישע".

המאה ה-18: בצל הכרמליתים

בשנת 1734 מתאר הנוסע משה חיים קאפסוטו ביומן אישי, שלא היה אמור להתפרסם, עדות ייחודית על זיהויו של קבר אלישע. למעשה, קאפסוטו הוא אחד מהנוסעים היהודים הראשונים שמתעדים את ההתיישבות הכרמלית באזור מערת אליהו. פחות ממאה שנה לאחר שהנזירים חזרו למקום שבו נוסד מסדרם במאה ה-13.

"בראש ההר ישנה מערה, ובה קבורת אלישע, תלמידו של אליהו האמור, אף הוא נביא, ומתחתיה ישנו בית ההארחה של הנזירים הכרמליטאנים, ושם פגשתי אחד מהם, כשרובהו על שכמו, אשר חזר מן הצייד, והוא איטלקי, בן העיר טורינו; משם הולכים הם לעכו, הן בדרך הים והן בדרך היבשה, שם ישנם נזירים אחדים מן אותו מסדר, כי המרחק הוא מהלך ארבע שעות, ועל פי רוב הם מגיעים לשם בסירה שהם חותרים בה בעצמם כשהים שקט"[19].

יום כיפור עם 'האור החיים' בקבר אלישע

פחות מעשור לאחר מכן, בשנת תק"ב (1742), מספר רבי חיים בן עטר (ה"אור החיים" הקדוש) או אחד מתלמידיו תיאור מרתק אף יותר המתעד את ההתבססות הכנסייתית במקום:

"עלינו למעלה בראש ההר להשתטח על קברו של אלישע בן שפט שהוא קבור בראש הר הכרמל. וכיון שעלינו כמו מאה אמה ויותר מצאנו בית אחד בנוי חדש ממש, של אדום שבנו שם, שאומרים אלישע בן שפט דידהו. ומקריבים לפניו דברים של הבל, אלילי כספם וזהבם, ואין בזה הבית כי אם כומרים העובדים יזו וחיילותיו. ועלינו למעלה ומצאנו מערה קטנה ושם כותל אחד ובו חלון, וזה החלון חלול לקבר אלישע בן שפט. ועשינו שם תפילה וסליחות בדמעות שליש על גלות השכינה וחיבקנו עפרו".

בתיעוד ייחודי זה, מעבר לכך שהכותב מתעד את המבנה ה”חדש ממש של אדום שבנו שם”, אנו רואים גם את כעסו על כך שהנוצרים המקומיים (“אדום”) מאמצים את קבר אלישע והופכים את המקום לאתר פולחני שבו הם טוענים כי זהו קבר אלישע בן שפט שלהם ("דידהו").

במאה ה-13, כאשר נוסד המסדר הכרמלתי באזור הר הכרמל, כבר הייתה קיימת ומוכרת מערת אלישע בראש ההר, לצד מערת אליהו בשיפועו. עם זאת, הנזירים ששבו לאזור כ-400 שנה מאוחר יותר, אימצו את המסורת היהודית המקומית אשר ייחסה את 'קבורתו' של אלישע במקום, ובכך הפכו את האתר גם לנחלה דתית בתודעה הנוצרית. אולם, תודעה זו תימוג במהרה – לפחות במאה ה-21.

במסמך אחר מתאר תלמידו של 'האור החיים', ר' אברהם ישמעאל חי סנגוונטי, פעמיים את קברו של אלישע, וכן מציין כי 'האור החיים' ותלמידיו שהו במערת אליהו ביום הכיפורים. הוא מוסיף ומתאר: “ולמחרת יום הכיפורים עלינו למעלה להשתטח על קברו של אלישע בן שפט”.

המסורת ממשיכה בעדויות נוספות במחצית השנייה של המאה ה-18. בין היתר, ניתן למנות שני תיעודים הידועים כאמינים ביותר: של ר' משה ירושלמי ("ידי משה") ושל ר' יעקב ברוך ("שבחי ירושלים"), המתארים את קבר אלישע בהר הכרמל.

גאולת הקבר: ר' נתן מברסלב

במעבר למאה ה-19, תיעוד מעניין במיוחד מגיע מר' נתן שטרנהרץ מברסלב, בשנת תקפ”ב (1822) לערך:

"משם הלכנו עד שבאנו על קבר אלישע בן שפט, אשר עד הנה עמד שם בית תפלה שלהם, וזה סמוך סתר אותה הפאשי (המושל הטורקי), ועתה יכולים לילך על קברו הקדוש, ותהלה לאל היינו שם אנחנו כלנו בעזרת השם יתברך"[20].

עדות נוספת מהמחצית השנייה של המאה ה-19 מופיעה ב"פנקס ירושלים" בעריכת פנחס בן צבי גראייבסקי. התיעוד מתאר את "המערות הרבות הנמצאות בהר הגדול הזה" ומתמקד בין היתר ב"מערת אלישע": "מערה חצובה בשן סלע, וקרוב לה באר מים, ולפי מסורת קדמוניה היא מערת 'אלישע הנביא'. אל המערה הזאת באה השונמית לחלות פני הנביא להשיב רוח בנה אליו". תיאור זה מספק לא רק את זיהוי המקום אלא גם פרטים פיזיים על המערה ומיקומה. גם כאן, כפי שכבר ציינו, ניתן להבחין כי במשך הדורות היו שזיהו בהר הכרמל את סיפור תחיית בן השונמית, ולא ב'שונם'. אולם, פרשנות זו לא זכתה לנוכחות רחבה בעדויות ההיסטוריות.

תם עידן: "מפני ריבוי הצלמים" – 'לא נהגו בדורות האחרונים להשתטח שם'

בשנת תרל”ו (1876) לערך, קוראת תפנית חדה בעלילה. ר' רחמים יוסף חיים אפולטקה, תושב ירושלים, מתאר בספרו “מסעי היר”ח” את הימנעותו מכניסה למקום “מפני ריבוי הצלמים”: “למעלה בראש ההר כנסייה של נוצרים, ויש אומרים כי שם קבור אלישע בן שפט הנביא זכרו יגן עלינו. ומפני ריבוי הצלמים אשר שם לא עלינו למעלה”.

דה פקטו, בנקודת זמן זו ככל הנראה תיפסק העלייה לרגל הרשמית, והיא תיזכר רק בתיעודים על קבר אלישע בראש ההר, בספרי המקומות הקדושים ובמדריכי המסע השונים שיצאו במאה הקודמת ועד הנוכחית.

“לא נהגו בדורות האחרונים להשתטח שם מפני המנזר הבנוי עליו"[21].

המשכיות המסורת אודות קבר אלישע באה לידי ביטוי גם ביצירות אמנותיות מן המאה ה-19 ועד המאה ה-20. בין השאר, ניתן למצוא איורים של הקבר המופיעים על גבי כיסויי חלות שבת, דגלי שמחת תורה, וקישוטי סוכה. נוסף על כך, תיעוד האתר נמשך בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בכתבי נוסעים, מעתיקים ועולי רגל, וביניהם ר' יהוסף שוורץ ('תבואות הארץ'), ר' שאול הורנשטיין ('גבעת שאול'), ר' משה טננבוים ('מסעות משה'), ר' אשר אנשיל גרינוואלד ('טוב ירושלים') וכן ב'מכתב מאת חברי "החלוץ" בקוסטופול אל חבריהם בארץ', משנת 1922[22], אף שאין בהכרח עדות לכך שכל הכותבים הללו ביקרו באתר באופן אישי, תיעודיהם מהווים מקור משמעותי להמשכיות המסורת ולנוכחותה גם במאה ה-20 ואילך.

נסיים בעדות נוספת מסוף המאה ה-19, משנת 1891 - עדותו של צבי שמשי (שישמלביץ), פעיל ציוני ואביו של הנשיא השני, יצחק בן-צבי. אף שעדותו רחוקה פיזית מהאתר, היא משקפת יחס של קרבה רגשית למקום הקדוש. בתיאור הפלגתו מחיפה הוא כותב:

"בשעה 4 בבקר י"ט סיון הפליגה האניה מחיפה, ולנגד עינינו הופיע הר הכרמל בהדר גאונו. נפעמים ונרגשים הבטנו מרחוק על הנקודות, שקראו להם בשם: מערת אליהו, קבר אלישע ועליו מנזר נוצרי"[23].

סיכום

בניגוד למקרה קבר רב אשי בהר שנאן, בו המסורת מתועדת משנת תשל”ב (1972) לערך, במקרה מערת אלישע אנו רואים רצף תיעודי מרשים של לפחות 810 שנה, עד קרוב ל-1,500 שנה. יתרה מזאת, עד המאה ה-17 היה זה אתר בעל משמעות רב-דתית, כפי שמעיד דובדאן. המצב הנוכחי, בו המקום נתפס כשייך באופן בלעדי לכנסייה, מהווה שינוי מאוחר יחסית (המחצית השנייה של המאה ה-19) במסורת ארוכת השנים של שיתוף וכיבוד הדדי.

הצעה

לאור המקורות היהודיים הרבים, המתועדים ברציפות עוד קודם למאה ה-13, אין מנוס מלדחות את טענת ראשי הכנסייה כי “איש לא טען מעולם שהקבר שם”. בעוד יש לכבד את המצב הקיים בו המתחם נמצא כיום בשליטת הכנסייה, ראוי ללמוד מעדות מפורטת ומרתקת של עד ראייה נוצרי - ז’אן דובדאן - שביקר במקום בשנת ה’תי”ז (1657).

דובדאן תיעד תמונה מרתקת של דו-קיום דתי: המערה הייתה קדושה בתקופתו ליהודים, טורקים, מוירים, ערבים ולכל העדות הנוצריות. בעדותו הוא מתאר כיצד המקום נחשב גם כמערה נוספת של אליהו הנביא שבה היה מתגורר. המערות התחתונות, לפי עדותו, שימשו את אליהו ותלמידיו כבית מדרש ומקום ייעוץ לעם. תיעוד זה מציג מודל היסטורי של שיתוף וכבוד הדדי בין הדתות במקום קדוש.

דוגמאות רבות לפתרון כזה קיימות כיום: במערת אליהו הסמוכה, הנמצאת בשליטה יהודית רוב השנה, מאפשרים לנוצרים להגיע למקום בימים מסוימים לטקסיהם. בקבר דוד המלך בהר ציון, המתנהל על ידי יהודים לאורך השנה, מתקיימים מספר ימים בשנה בהם נכנסים נוצרים למקום לתפילותיהם. גם בקבר רחל, הנמצא בניהול יהודי, מגיעים מוסלמים למקום ומתקבלים בכבוד על ידי המתפללים החרדים המחזיקים במבנה. הסדר דומה במערת אלישע היה מכבד הן את המסורת העתיקה והן את המציאות העכשווית.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

דיויד שפירו חותם את מאמרו בהאי לישנא: 

"אם מחקרי זה השתמע כפוגע ברגשותיו של מי מהקוראים, הריני להביע צער על כך. עם זאת, השתדלתי להביע את עמדתי על סמך המקורות שהובאו, ולפיהם לא ניתן להוכיח את קיומו ההיסטורי של קבר זה או אחר. ואולם, מסורת – ככל שתהיה – היא מסורת שהתקיימה מדורי דורות, ולמסורת יש תפקיד ומשמעות עמוקים עבור עמים ותרבויות רבים".

[1] המערה נזכרת בחיבור העברי האנטי-נוצרי 'חיי ישו', אשר חלקים ממנו מתוארכים למאות ה-4 עד ה-5 לספירה. נוסח קדום של חיבור זה, בארמית, נמצא בגניזה הקהירית והוא מזכיר את המערה. ראו: א. ריינר, הערה לקדמותה של המסורת העברית במערת אליהו. בתוך: חיפה ואתריה, אריאל, תשמ"ה (1985), עמ' 110.

[2] צ. אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל. כנה, תשנ"ז (1997), עמ' 219.

[3] רק באזור השומרון לבד ישנם מספר מיקומים, אך בעיקרה מסורת זו אומצה על ידי הנוצרים (הירונימוס, הנזירה פאולה - המאה ה-4), ומאוחר יותר גם על ידי המסורת הערבית. המסורת תועדה גם על ידי מספר כותבים יהודים במאה ה-19. ראו: מ. איש-שלום, קברי אבות, מוסד הרב קוק, תש"ח, עמ' 51; י. הרצברג, י. סטפנסקי, י. מ. גבאי, מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל, כרך א, אהלי צדיקים, 2011, עמ' 238; צ. אילן (שם); ז. וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' רט

[4] תיאודוסיוס ראש המנזר (המאה ה-6)

[5] אב המנזר דניאל, שביקר בארץ ישראל בין השנים 1104–1107 לערך, מתאר מספר אתרים הקשורים באלישע: מערה שבה חי אליהו הנביא עם אלישע תלמידו (ככל הנראה באזור רחב שהוא מכנה "הירדן"), ביתו של אלישע ומערתו, מקום מימי אלישע, וכן את קברו של אלישע – ככל הנראה בטבריה. דניאל אכן מזכיר את מערת אליהו בהר הכרמל כמקום מגוריו, אך אינו מזכיר במקום זה את אלישע תלמידו.

[6] יאקות אל-חמאווי - ביוגרף וגאוגרף ערבי מוסלמי בן המאה ה-13 (יאקות, מעג'ם אל-בולדאן, א', עמ' 621).

[7] מ. איש-שלום (שם)

[8] א. מ. לונץ, המעמר ג', ירושלם, תר"פ (1920), עמ' 41.

[9] א. ריינר, עלייה ועלייה לרגל לארץ ישראל, תשמ"ח, עמ' 242.

[10] כת”י הספרייה הלאומית של רוסיה, Ms. EVR II A 434, אוסף (אברהם) פירקוביץ השני.

[11] במסגרת המחקר הנוכחי מצאתי כי ישנם מי שציטטו את החיבור הנודע 'כפתור ופרח' מאת ר' אשתורי הפרחי (שנכתב בין השנים 1315–1322), כביכול כמקור לאזכור מערת אלישע בהר הכרמל. אולם, לאחר בדיקה של מהדורות שונות של החיבור, לא מצאתי כל התייחסות לכך. (במידה ומי מכם.ן מצא זאת, אשמח אם תיידעו אותי.)

ייתכן כי מקור הטעות נעוץ בכך שבאחת המהדורות צורף כנספח החיבור 'תוצאות ארץ ישראל', ובו מופיע הציטוט שיוחס בטעות ל'כפתור ופרח'. חשוב לציין כי ב'כפתור ופרח' עצמו (בפרקים ז’ ו-י”א) מוזכרים אמנם מזבח אליהו בהר הכרמל וכן "עליית אלישע" בשונם (בהקשר לנס החייאת בן השונמית), וזאת במסגרת רשימת המקומות שבהם התרחשו אירועים ניסיים—אך אין בו כל התייחסות לאלישע או לקברו בהר הכרמל.

[12] "בהר הכרמל מערת אליהו הנביא וקברו של אלישע [הנביא] (או בן שפט)" (אילן, עמ' 96).

[13] אם כי קיימות הערכות שונות המקדימות את זמנו למאה ה-14 ואחרות המאחרות אותו עד למאה ה-16.

[14] אף שמקובל לראות חיבור זה כבלתי תלוי במישרין ב'ייחוס האבות', נראה כי לשניהם היה ככל הנראה מקור משותף שעליו הסתמכו, כאשר כל אחד מהם הוסיף אלמנטים ותיאורים ברוח תקופתו.

[15] כת"י הספרייה הלאומית של רוסיה, סנט פטרסבורג, Ms. EVR II A 427, אוסף פירקוביץ השני.

[16] נראה כי מקורות אלו נסמכו על מקורות מעט קדומים יותר, מהמאה ה-16 או ה-15

[17] בנוסחים אחרים: "וכתובת"

[18] כמו כן, ר’ יחיאל היילפרין (1660–1746 בקירוב), מחבר 'סדר הדורות', הרבה לצטט מתוך 'גלילות ארץ ישראל', וברשותו היה נוסח שונה מזה הידוע לנו: “כתב גא”י מראליש הוא מגדול גדול על ראש ההר במערה קבר אלשע הנביא” (סדר הדורות, עמ’ לג, קרלסרוהה 1769, דפוס ראשון).

[19] בתרגום מכת"י באיטלקי (ראו: יומן מסע לארץ הקודש, תצ"ד-1734, קדם, 1983)

[20] ימי מוהרנ"ת, חלק שני, קנח

[21] 'ציוני מקומות הקדושים', תשכ"א, עמ' יא; 'מורה דרך למקומות הקדושים', תשל"ג, עמ' כ

[22] "לייב השוחט ודוד רוקיטנר שאפו רוב נחת-רוח מבקורו של יום-טוב את מערת אלישע בהר הכרמל ושאר המקומות הקדושים. בקיצור הלולא וחינגא"

[23] צבי שמשי, זכרונות, עמ' 66

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com