על מדרכות הבטון האפורות של העיר הלבנה, מהדהדת שאלת הזהות הישראלית. היא מתגלגלת כאבן ריחיים כבדה על צווארה של הדמוקרטיה, חורקת ומאיימת לשבור. בית המשפט העליון, בניסיון נואש לתפור את הקרע בבד הבלוי של הקונצנזוס הלאומי, הוציא מתחת ידיו פסיקה שמאפשרת תפילה בהפרדה מגדרית מחוץ לבית הכנסת בתל אביב.
ההחלטה הזו? היא כמו כתם רורשאך - כל אחד רואה בו משהו אחר. יש מי שרואה בה ניצחון לדתיים שסוף סוף מעזים להתפלל בלב ליבה של הבועה החילונית. אחרים רואים בה את קריסת החומות האחרונות של "מדינת תל אביב". והאמת? היא מורכבת יותר מכל כותרת צעקנית בעיתון.
הפרדוקס צוחק לנו בפנים. דווקא בעיר שמתהדרת בפתיחות ובקבלת השונה, פתאום מתגלה פה קושי עמוק לקבל את השונה - במיוחד כשהוא חובש כיפה. מה קרה, תל אביב, הבועה שלך כל כך שברירית שהיא לא יכולה להכיל כמה אנשים שרוצים להתפלל בדרכם?
האירוניה שהמתנגדים צועקים "כפייה דתית!" אבל מה שהם עושים זו כפייה חילונית בהתגלמותה. אותן מדרכות שמקבלות בברכה מצעדים למיניהם והפגנות פוליטיות, פתאום רועדות מפחד מול קבוצת מתפללים. מה, תפילה בהפרדה היא באמת האיום הגדול על העיר העברית הראשונה?
אלה הטוענים להגנה על זכויותי נשים שכחו לשאול אותן מה הן רוצות. זו אינה הפעם הראשונה. התנשאות אליטיסטית במיטבה עובדת שעות ואם תרצו אירועים וחגים נוספים – בניסיון נואל להחליט עבור נשים דתיות איך לממש את אמונתן. שוב מדברים מעל ראשן, קובעים מה "פוגע" בהן. אירוני שדווקא אלה שמוחים נגד אפליה, מתעלמים ומשתיקים את קולן של נשים שרוצות להתפלל כמנהגן והכל כמובן בשם אשליית "זכויות נשים".
בתפילה בהפרדה, כפי שהתפללו אבותינו ואימותינו מדורי דורות, אין אפליה - יש מסורת. יש היסטוריה ובהחלטת בית המשפט העליון ניתן לה גם תוקף חוקי כמה עצוב שמסורת בת אלפי שנים עומדת להכרעה שיפוטית.
ומיותר לציין בפני מי שער למה שקורה כאן מ-7.10 שבזמן שאנחנו עסוקים במלחמות תרבות ברחובות תל אביב, המציאות בחוץ לא מחכה לנו. היא דורשת את המחיר שלה - בדם, בכסף, בנפש. אולי הגיע הזמן להבין שהאיום האמיתי על החברה שלנו לא מגיע מתפילה בכיכר דיזנגוף או בגן מאיר, אלא מהשסע העמוק שהולך ונפער בינינו?
ההחלטה של בית המשפט היא מראה עגומה לפילוג החברתי של ישראל 2024. היא מזכירה לנו שבמציאות הישראלית, צדק מוחלט הוא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
בסופו של יום, כל הויכוח על תפילה ברחובות תל אביב הוא רק סימפטום של מחלה עמוקה יותר - חוסר היכולת שלנו לחיות זה לצד זה. לתת מקום וכבוד לשונה מאיתנו.
אולי ביום כיפור הקרב, במקום להתעסק במחיצות פיזיות, כדאי שנסיר את המחיצות שבינינו. אולי אז, תחת שמש האחדות, כל המחלוקות האלה פשוט ימסו.
- הכותבת הינה עו״ד לענייני משפחה