1.
יום שני, שמונה בערב. בפולין, משלחת גדולה מישראל בביקור ממלכתי. בירושלים, באותה שעה, נערך לראשונה אירוע חרדי לרגל יום השואה הבינלאומי. "היום קבעו אומות העולם יום לזכר השואה," פותח את הערב הרב דוד סקולסקי, מנהל "גנזך קידוש השם", מוזיאון שהוא מעין גרסה בני-ברקית וקטנה של "יד ושם". אחריו מסביר הרב משה חיים לאו, בנו של הרב ניצול השואה המפורסם, מה השתנה, ולמה ערב כזה בכלל מתקיים: "גדולי ישראל לפני 60 שנה הורו לנו להמשיך, לדפדף הלאה, בלי הנצחה. העיקר אז היה הנורמליות. הקדוש ברוך הוא נתן לדור ההוא מתנה גדולה: ההדחקה. אבל היום אין מה להדחיק, ואנחנו מתחילים לשכוח. היום זו מצווה להנציח".
בשעה שישראל הריבונית, הממלכתית, עם הדגלים וההמנון, נמצאה על אדמת פולין, התכנסה ישראל החרדית בירושלים, לנסח לעצמה את האתוס שלה ביחס לשואה.
הנואמת המרכזית הייתה אסתר פרבשטיין. אפשר לכנות אותה מהפכנית שמרנית. היא נשואה לרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון היוקרתית, ונטועה בלב ליבו של המגזר. והיא גם היסטוריונית, חוקרת, ראש הקתדרה להוראת השואה במכללת ירושלים. המאמצים שלה להכניס את התחום למערכת החינוך החרדית הם אדירים, והם נושאים פרי.
במחקריה היא מרבה לעסוק בדילמות ההלכתיות שהעסיקו יהודים בשואה: האם לאכול בשר טריפה כשאין אוכל אחר? כיצד לחלל את השבת כמה שפחות במהלך עבודות הכפייה? מה לענות לנער שחושב שלא יגיע לגיל בר מצווה ומבקש להתחיל להניח תפילין מוקדם? כלומר, הגבורה אינה רק הקמת ארגון פרטיזנים ביערות. הגבורה היא גם הדלקת נרות חנוכה בסתר. גם הסרט שהוקרן בערב היה מפתיע: מעולם לא ראיתי סרט על גטו ורשה שלא עסק במרד, אלא באדמו"רים שפעלו בגטו.
בערב הזה, מול כ-100 נשים שרובן בנות הדור השני והשלישי, הציגה פרבשטיין את המודל שלה: "בציבור שלנו יודעים מה זה זיכרון פרטי. כל משפחה מתעסקת בו, יש לנו ילדים על שמות הנרצחים, יש יארצייט, וזה חשוב. בציבור שלנו יודעים גם מה זה זיכרון קהילתי. יש קהילות שלמות על שם אותן קהילות באירופה. אבל אנחנו זקוקים כעת לזיכרון ציבורי. זיכרון ציבורי הוא הערכים שאנחנו רוצים לקחת הלאה, אל הדורות הבאים. עד היום היו שני גוונים בלבד של זיכרון ציבורי, ואנחנו צריכים להוסיף את השלישי. תחילה היה הזיכרון הציבורי הציוני, שדיבר על לאומיות, על כוח עברי. הלקח מהנאצים הוא שחייבים להיות עצמאים וחזקים מול האיומים. פעם זו הייתה הגישה השלטת. היום מתפתחת גישה אחרת, בעייתית למדי, והיא הגישה האוניברסלית: השואה מלמדת שצריך להילחם בגזענות ובשנאת האחר וברוע. כל זה יפה וחשוב, אבל השואה לא הייתה אירוע אוניברסלי. האם זה מה שאנחנו צריכים לקחת ממנה? העמים האחרים ודאי צריכים להסיק זאת מהשואה, בהחלט. הפולנים צריכים לחשוב היטב על שנאת הזרים שלהם אז. אבל האם זה המסר לנו, הנרצחים? האם כל הלקח הוא איך אנחנו צריכים להתייחס לפלסטינים, כמו שטוענים לעתים בשמאל הקיצוני? צריך לומר: השואה הייתה אירוע יהודי, ויהודים לא צריכים ללמוד ממנה להיות אנשים טובים יותר אלא יהודים טובים יותר. לצד הזיכרון הציוני ולצד הזיכרון האוניברסלי, יש לנו אחריות גדולה לנסח את הזיכרון הציבורי שלנו: אנחנו רוצים לחזק את העם היהודי מתוכו, מתוך ערכיו. עבורנו, זה המסר של השואה. הנאצים נלחמו ביהדות שלנו, וככל שנהיה יהודים יותר – נזכור נכון".
2.
בשבוע שעבר פורסמה בעיתון הזה ידיעה מרעישה: צה"ל משנה את מודל גיוס החובה, ומתחיל לטפל באבטלה הסמויה של אלפי חיילים בבסיסים עורפיים. כל מי שמסתובב בקריה, בצריפין ובתל השומר מכיר את התופעה: חיילים שעולים לצבא הרבה כסף ומשרתים בתפקיד שאינו משמעותי (חלקם בתפקידים שהמפקדים ממציאים עבורם). מעתה הם ישרתו כנראה שנתיים ולא שלוש. יש כמובן גם תפקידים חיוניים בעורף, אבל קצין בכיר העריך שאפשר לחתוך ב-30 אחוז מחיילי המנהלה שם בלי שאף אחד ירגיש. הח"כים החרדים מיהרו לצטט את הידיעה הזאת בשמחה. מאיר פרוש, למשל, אמר: "הנה ההוכחה שצה"ל בכלל לא צריך אותנו. יש לו אלפי חיילים מובטלים ויקרים שהוא רק מחפש איך להיפטר מהם".
אבל המטרה אינה להתנגח, אלא להתקדם. האם ישראל תעבור ממודל "צבא העם" למודל של צבא מקצועי? רס"ן במיל' שלמה קאליש מרצה על כך לאחרונה כמעט בכל פורום שאליו הוא מוזמן. גם אותו אפשר להגדיר מהפכן שמרן. הוא פרופסור שהיה טייס קרב בחיל האוויר ונחשב לאחד מבכירי תעשיית ההיי-טק בישראל. והוא גם חוזר בתשובה, חסיד חב"ד, שמקפיד על קלה כחמורה. כמי שחי באמת בתוך כל המגזרים, הוא מנסה לשכנע גם את החילונים וגם את החרדים לעבור פאזה. "כל ישראל ערבים זה לזה", הוא אמר לאחרונה בהרצאה ב"מכון לב" בירושלים. "כלומר, יש לנו מטרה אחת משותפת. לדעתי זו הסיבה שבגללה החברה החילונית כל כך רוצה שהחרדים יהיו שותפים בשירות בצה"ל, ואין לה אובססיה כזאת לגבי הציבור הערבי. נדמה לי שכדאי שנדבר אמת, לא על 'אנחנו' ו'אתם', בלי להתנשא, בלי כוחנות. גיוס החובה בארץ נחשב לפרה קדושה, אבל חייבים להסתכל נכוחה. בגללו, צעירים חרדים רבים לא יוצאים לשוק העבודה, או עובדים ב'שחור' באופן לא רשמי. בגללו, צה"ל צריך לעסוק באוכלוסיות מצוקה שלא רוצות להתגייס, וגם בסרבני מצפון ובקיצונים מימין ומשמאל. הפתרון הוא פשוט: צבא מתנדבים מקצועי. כבר היום היחידות המיוחדות פועלות כך. אצלנו בחיל האוויר, מי שרוצה להיות טייס מתחייב לשרת הרבה שנים ומקבל משכורת והטבות. כך גם בחיל הים. אלה מתנדבים שרואים בשירות שלהם גם קריירה. גם לי קשה לשנות מושגים שעליהם גדלתי, אבל צה"ל לא צריך את כל השנתון של בני ה-18. אין מה לדאוג, לצה"ל ימשיכו להגיע אנשים טובים, והמשכורות למי שמשרת שירות משמעותי רק יעלו ויהיו סוף סוף הוגנות. במקביל, צה"ל ימשיך להוציא את כל הפונקציות שרק אפשר למיקור חוץ: אחזקה, מזון, אפסנאות ועוד. במקום האבטלה הסמויה בצבא נשחרר כוח אדם למשק. מי שירצה ילמד תורה, מי שירצה יעבוד, מי שירצה יתגייס. ותוך כדי, גם חלק גדול מהחיכוך והשנאה בין החילונים והחרדים – ייעלם".
3.
31 פסוקים בלבד מקדישה התורה לבריאת העולם, בספר בראשית. החל מהשבוע, בפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר. מדובר בהוראות מפורטות ומדוקדקות של בנייה, הכנה, תפירה והקמה. למה הקוסמוס כולו מתואר בקצרה? למה המשכן, האוהל שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר באריכות?
פרשנים רבים השיבו כך: התורה לא מתעכבת על תיאור העולם, לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה האדם אמור לעשות בתוכו.